קריירה: מה עשיתי אחרי שב-20 ראיונות עבודה, קיבלתי "לא"?

לפני שנים, בזמן שהייתי בחופש בתאילנד, נזכרתי בתקופה פחות טובה שלי. הרבה פחות טובה.
זו היתה תקופה שבה הייתי מובטל וחיפשתי עבודה.
הלכתי להמון ראיונות עבודה, ופשוט שום דבר לא הלך. ניסיתי וניסיתי – ושום דבר. ישבתי בבית וחיכיתי לנס, לטלפון גואל, למישהו שייזכר בכישורים שלי ויגיד "וואלה, הוא בדיוק הבנאדם שאני צריך". 
וזה לא קרה. 
20 ראיונות עבודה.
וכל הזמן שאלתי את עצמי את אותן השאלות: למה אנשים לא מבינים שאני יכול לתרום המון לארגון שלהם? הם לא רואים את היכולות שלי? שיתנו לי את ההזדמנות ואני אוכיח להם שאני ראוי לג'וב, לא?
אבל אלו שאלות מטומטמות, שרק גרמו לי להיות פאסיבי ופגעו בהערכה העצמית שלי.
וברגע שהבנתי את זה, דברים התחילו להשתנות.
החלטתי שאני חייב לצאת מהבית, ולעשות משהו. שידעו שאני קיים. 
פניתי לחברה ב"גלובס", והיא נתנה לי לכתוב כתבות פרילנס, ב-1,000 שקל בחודש - פשוט זה מה ששילמו.
אבל זה לא עניין אותי - העיקר היה להרגיש מועיל, להרגיש שיש לי ערך. 
חודשיים לאחר מכן, הם חיפשו בגלובס מישהו לתפקיד מנהל
 המדיה החברתית (למרות שאז עוד לא ממש קראו לזה ככה), וישר חשבו עלי. שאלו אותי אם אני מעוניין, אמרתי שכן, וקבעו לי ראיון לעוד שבועיים, כשהעורך הרלוונטי יחזור מחופש. 
הפעם, אמרתי לעצמי, אני אעשה משהו שונה. במקום להציג את קורות החיים ולענות את התשובות הנכונות לשאלות שאשאל,
החלטתי לחשוב על דברים מנקודת המבט של המעסיק.
מה מעניין אותו? מה חשוב לו?
במשך שבועיים ישבתי וקראתי. כתבות, מחקרים, מאמרים, טורי דעה. ראיתי מה עושים בכל מיני עיתונים וגופי מדיה אחרים בעולם. ניסיתי לחשוב לאן העולם הזה הולך ומה אפשר לעשות. ואת הכל קיצרתי למסמך תמציתי – בסך הכל עמוד אחד – 3 סעיפים עם הסברים ודוגמאות לכל סעיף.
ועם זה הגעתי לריאיון.
במקום לדבר עלי ועל היכולות שלי, דיברנו על מה הייתי רוצה לעשות ברגע שאקבל את המשרה.
התכנית היתה קצרה, ברורה, ומנומקת. בעל פה פירטתי עוד רעיונות ודוגמאות – בכל זאת, התכוננתי לדבר על זה במשך שבועיים.
בסוף הריאיון עברנו על הרזומה שלי, רק בשביל הפרוטוקול.
אה, כן, וקיבלתי את הג'וב.


אחרי שנים, נזכרתי בזה ושאלתי את עצמי: למה הריאיון הזה הצליח? למה אחרים נכשלו?
מסתבר שכולנו רוצים קודם כל לקבל (למשל את הג'וב), אח"כ לעשות (את העבודה), ואז להיות (להוכיח שאנחנו ראויים לתפקיד).
אבל המציאות הפוכה. הרי גם האדם מולנו רוצה קודם לקבל – והוא קובע, לא אנחנו. במילים אחרות,
הוא קודם כל רוצה לוודא שאנחנו ראויים לתפקיד, אח"כ להיות בטוחים שנעשה את העבודה בצורה טובה, ואז הוא מחליט לתת לנו את התפקיד.
ברגע שבאתי מוכן עם המחקר והרעיונות, הצגתי הוויה של התאמה לתפקיד.
ומה אם לא הייתי מקבל את התפקיד? אז הייתי מבזבז שבועיים של מחקר?
כנראה שלא. כי הידע לא הולך לאיבוד, וחוצמזה, הייתי מובטל. אם לא הייתי עושה את זה, מה הייתי עושה?

יש אנשים שחושבים שזה יהיה נורא נחמד אם מישהו יסדר לנו, יתחשב בנו ויארגן לנו. יהיה כיף אם פתאום שר האוצר יעניק מלא מענקים והטבות ויבטיח לנו עתיד כלכלי. זה יהיה נפלא אם בנימין נתניהו ידאג לנו להמון מקומות עבודה חדשים עם תגמול מפנק. אם יקרה איזה נס ומישהו יחלץ אותנו מהקשיים של החיים שלנו. וזה במקרה גם הכי קל, לשבת ולהגיד "היי, הבטחתם! מגיע לי!".
אבל אני חושב שהחיים לימדו אותי את ההפך.
האחריות היא עלי. רוב החברות הכי מצליחות בעולם נוצרו בזמן מיתון.
רוב האנשים שמצליחים עושים את זה בלי קשר למי שיושב בראשות הממשלה או אם זו תקופה טובה או לא טובה.
ובכל הפעמים שהצלחתי להגיע להישגים, זה היה כי קודם כל נתתי, השקעתי ולפעמים קיבלתי בחזרה.
כי החיים זה לא "מה אני מקבל" אלא "לאיזה אדם אני הופך להיות".

עכשיו יש בטוח אנשים שממלמלים לעצמם: טוב לי עם מי שאני, אבל אני רק צריך לזכות בלוטו / שהמדינה הזו תנוהל על ידי אנשים ישרים / לקבל ג'וב טוב יותר / _________ (השלם את החסר).
הם כמובן מוזמנים להמשיך להתלונן ולקטר.
ויש כמובן את אלו שעסוקים מדי.
הם עסוקים בלהיות האדם שהם רוצים וליצור לעצמם את החיים שהם רוצים, במקום להקשיב לאלו שלא עושים שום דבר חוץ מלהתלונן וחיים את החיים שהם לא מרוצים מהם.
אני מקווה שאתם שייכים לסוג השני.

---
איך אפשר לדייק את מסלול הקריירה שלנו ולמצוא את ה ZONE שלנו? הקליקו כאן