מה משותף לג'ורג' בוש, לחברות אפל ונייקי ולסרט "הסנדק"?


1. למה בעצם אנחנו אוהבים את "הסנדק"?

שאלתם את עצמכם למה בעצם כמעט כולם אוהבים את הסרט "הסנדק"? הסנדק, סרטו של פרנסיס פורד קופולה, נחשב לאחד מהסרטים הטובים בכל הזמנים. אבל זה לא רק סרט שזכה בפרסי אוסקר רבים והיה הסרט המכניס ביותר עד אותה השנה (1972): הסנדק שינה לגמרי את ההתייחסות של הציבור לפשע מאורגן – ואת ההתייחסות של פושעים בכל העולם לתחום העיסוק שלהם.

סוכני FBI  שהאזינו לשיחות של מאפיונרים, גילו שהגנגסטרים, שבדרך כלל היו עילגים מאוד, ציטטו ללא הרף קטעים שלמים מהסנדק. כמה עשורים לאחר מכן, בסדרה "סופרנו", סילביו דנטה (סטיבן ואן זנט) נהג לצטט משפטים מסדרת הסנדק 1-2-3 כמו
Just when I thought I was out, they pulled me back in כדי לשעשע את החברים.

בשנים שעברו מאז הסרט, בלא מעט מקרים שפושעים ברחבי העולם רצו לאיים על מישהו, הם השתמשו בראש כרות של סוס, גם אם הסוס לא היה בבעלותו של המאוים. הביטוי "אציע לו הצעה שהוא לא יכול לסרב לה" הפך להיות שגור, ועולם הפשע הפך להיות פופולארי, קסום ומרתק, שלא לומר רומנטי.

אבל רגע, איך זה יכול להיות? איך זה שמאות מיליוני אנשים בעולם מוקסמים מעבריינים שעוסקים בהלוואות בריבית, זנות, הימורים, ומתן שוחד לשוטרים ושופטים? איך פתאום אנשי שוליים בחברה, הופכים להיות סוג חדש של גיבורים?
ממתי אנחנו אוהבים פושעים?

הסוד לכך לא נמצא בסיפור, אותו כתב מריו פוצו, אלא את בתסריט, אותו פרנסיס פורד קופולה ליטש בגאונות.

הרמז הראשון הוא לא במה יש בסרט, כמו מה אין בו.
ראשית, המילה "מאפיה" לא מוזכרת בסרט, להזכירכם, סרט שעוסק בפשע מאורגן.
הסיבה לכך היא, בין היתר, שהמילה מאפיה בכלל לא הייתה בשימוש על ידי עבריינים בארה"ב. היא "יובאה" על ידי ועדת סנאט שחקרה את הפשע המאורגן, וחיפשה שם קליט (מיתוג?) שיפחיד את הציבור.
ועדה אחרת שעסקה בנושא כמה שנים לאחר מכן, המציאה שם אחר, קוזה נוסטרה – שגם כן לא היה בשימוש בארה"ב. מאחר והתסריט הקפיד על אותנטיות, הוא בחר להשתמש במונח "המשפחה" – שהיה המונח השגור בפיהם של אנשי פשע מאורגן בארה"ב.
המילים קוזה נוסטרה ומאפיה מוזכרות רק פעם אחד בסנדק 2, שמייקל קורליאונה מקריא הצהרה בפני ועדת הסנאט.

הדבר השני שאין בסרט הוא תיאור של איך משפחת קורליאונה עושה את כספה. אנחנו יודעים שבני המשפחה משחדים שוטרים ושופטים, אנחנו יודעים שהם עוסקים בהימורים, הלוואות בריבית, "פרוטקשן" וזנות – וגם מוכרים שמן זית (ג'נקו אוליב אויל) - אבל אנחנו לא רואים את זה.
כדי להימנע מתיאורים כאלו, ויתר קופולה על קטעים שלמים מהספר שמסבירים את החשיבות של הרוצח לוקה בראצי למשפחה; את ג'נקו הגוסס מסרטן, מי שהיה הקונסיליירי של הסנדק לפני טום הייגן, הבן המאומץ; איך שני בריונים של קלמנצה שוברים את עמוד השדרה של שני צעירים שניסו לאנוס את בתו של בונאסרה הקברן; איך מייקל מגייס את אל נרי, השוטר לשעבר, בתור הגרסה שלו ללוקה בארצי, ועוד.

הדבר השלישי שאין בסרט עם מי להזדהות למעט בני משפחת קורליאונה.

בסצנת הפתיחה, בונאסרה הקברן, מבקש מהסנדק לרצוח את האנשים שניסו לאנוס את בתו.
הסנדק מסרב.
בונאסרה שואל כמה לשלם. הסנדק, נעלב מכך שבונאסרה מציג את עצמו בתור "חבר" ובכך מראה רגישות ואנושיות. לאחר מכן, הוא מפגין חוש צדק ומוסר, בכך מסביר שהוא ידאג שהם יסבלו כמו שהיא סבלה. וכמובן, הוא לא רוצה תשלום – הוא רוצה חברות ואחווה. הוא מבקש מתום הייגן, היועץ שלו, לטפל בכך מיד ומראה שהוא איש שעומד במילתו.
בונאסרה הוא דמות צבועה. הוא מעמיד פנים של אזרח הגון, אבל מוכן לשלם כסף עבור הזמנת רוצחים.
הסנדק נתפס כמושיע, גדול מהחיים, איש שכל אחד היה רוצה בצד שלו.

קיי, בת זוגו של מייקל קורליאונה (אל פצ'ינו), היא לכאורה עוד אדם נורמלי, שעובר תהליך של "קלקול" על ידי קופולה – הוא הופך אותה למטומטמת בסרט הראשון כשהיא מבקשת ממייקל להסביר מה הכוונה בהצעה שאי אפשר לסרב לה.
בסרט השני, הוא הופך אותה למפלצת כשהיא מספרת למייקל שהיא עשתה הפלה מכוונת ולמעשה הרגה את התינוק ברחמה, כדי ש"כל העניין הסיציליאני הזה יסתיים". בארה"ב, מדינה שבה סוגיית ההפלות היא אחת מסלעי המחלוקת, קיי היא דמות שקשה לאהוב.
מפיק הקולנוע ההוליוודי ג'ק וולץ, הוא לא רק בזבזן ונהנתן חסר תקנה, אלא גם זוכה בתסריט לרמיזה של פדופיליה.
קצין המשטרה מקלאסקי, לכאורה, איש החוק, לוקח שוחד מסולוצו ולמעשה משמש כשומר הראש שלו. הוא גם מכה את מייקל בפניו בבית החולים ללא סיבה, מתוסכל מכך שהנוכחות שלו הפריעה לניסיון החיסול השני.

מן העבר השני, הרעים – הם ממש רעים.
הם לא סתם עבריינים שמשקרים, מרמים, גונבים, רוצחים ושודדים. הם אנשים חסרי מצפון וחסרי מוסר. וירג'יל סולוצו, "הטורקי", מנסה לשכנע את הסנדק לתמוך בו במסחר בסמים קשים. הסנדק מסרב וסולוצו, בתמיכה של ברציני, מארגן שני מתנקשים שיחסלו אותו כשהוא יוצא מהמשרד.
החיסול נכשל, אבל המסר נשאר: פושעים ניסו לרצוח את דון קורליאונה כי הוא, "הפושע הטוב", סירב לאפשר מכירת סמים. הם רוצים לפגוע במשפחת קורליאונה מסיבה אחת: תאוות בצע. והם מוכנים לנקוט בכל אמצעי כדי לעשות כן.
הבן הצעיר, מייקל, שעד אותו רגע היה נגד "עסקי המשפחה", מתגייס כדי להגן על אביו ומתנדב לרצוח את סולוצו ואת קצין המשטרה מקלאסקי. למעשה, הסיבה היחידה שאנחנו רואים לאלימות מצד משפחת קורליאונה, היא מתוך הגנה עצמית. "עשיתי הכל כדי להגן על המשפחה," מייקל יסביר אחר כך.
הם מחסלים רק את מי שבוגד בהם או מנסה לרצוח אותם. בבחינת הקם להרגך, השכם להורגו. ואם מישהו היה רוצה לפגוע בנו, והיינו יודעים שהשוטרים לוקחים שוחד מהרוצחים ולכן אין טעם לפנות לעזרת החוק, לא היינו עושים את אותו הדבר?

ביד אמן, משרטט קופולה מציאות שבה אין טובים באמת. יש טובים-רעים, שאותם אנחנו לא יכולים לאהוב כי הם טיפשים, רעי לב או מזויפים. יש את הרעים-רעים, שהם פושעים שמעניין אותם רק כסף וכוח. וזה משאיר לנו את הרעים-הטובים, את משפחת קורליאונה.

וזה, יחד עם אחד הסיפורים הטובים ביותר שעלו על מסך הקולנוע, פשוט מאלץ אותנו לאהוב דמויות שהן בבסיסן פושעים שאנחנו אמורים לשנוא.
וזהו אחד היישומים של עקרון "המשתמע".


(מציעים לכם פה סרטון שאי אפשר לסרב לו... סצנת הפתיחה של הסנדק)

2. מה אפל למדה מהסנדק?

איזה חברה מסחרית עושה שימוש נפלא בעקרון המשתמע?
אפל.

סקוט גאלוויי, פרופ' לשיווק בNYU, הבחין בנרטיב של יחסי הציבור של אפל.

  1. אפל מודיעה שהיא מחפשת מקום למשרדים חדשים  - אבל מבהירה שלא תערוך תחרות יופי. במילים אחרות, אפל היא "הטובה" בזמן שאמזון, שגרמה לעשרות ערים בארה"ב להתחנן שתמקם את משרדיה אצלם, היא "הרעה".
     
  2. אפל מכריזה שפרטיות היא זכות אדם בסיסית, מסוג הדברים שהופך את העם האמריקאי למה שהוא. זה אומר שאפל היא "הטובה", ואילו פייסבוק וקיימברידג' אנליטיקה הן "הרעות".
     
  3. אפל מדגישה בהודעות לעיתונות את סוגיית ה DIGITAL WELLNESS. מן הראוי שהורים יוכלו לשלוט בהתמכרות של ילדיהם לאפליקציות ולמדיה חברתית, לא?
    ושוב, אפל היא "הטובה", ואילו פייסבוק, גוגל, אמזון, סנאפ ואחרות, שעסוקות רק בצמיחה שלוחת רסן, הן "הרעות".

    כמו בסנדק, אפל מבינה שלא צריך להיות טוב באמת – אתה יכול להיות טוב-רע, פשוט צריך לדאוג שכולם סביבך יהיו רעים-רעים.

    אבל לא רק אפל מנוהלת על ידי אנשים חכמים.
    חברה נוספת שעשתה מהלך חכם, היתה נייקי, כשקידמה קמפיין מעורר מחלוקת עם שחקן שנפלט מה-NFL (ליגת הפוטובול האמריקאית) לפני כשנתיים.
    נייקי היא הטובה, השחקו קולין קפרניק הוא הקורבן-הגיבור, ומי אלה הרעים? קבוצות הפוטבול שמחרימות אותו (לכאורה) ודונלד טראמפ.

    כמובן, שלא רבים שמו לב שכמה ששבועות לפני כן, האריכה נייקי את הסכם החסות שלה עם הNFL עד 2028. כך, כל אותן קבוצות "רעות" שמסרבות עדיין להעסיק את הטלנט שנייקי מקדמת בפרסומת שלה, מתרוצצות על המגרש עם לוגו הסווש של נייקי. אם באמת רצתה נייקי לדאוג לקולין קפרניק, אולי היא יכלה לדאוג שיחזור לשחק בליגה שהיא מממנת?   
    ואולי לא פחות חשוב: מי מהציבור עסוק בענייני תנאי העבודה המחרידים והנצלניים של העובדים במפעלים של נייקי באסיה?
    כמו בסנדק, גם פה, אנשי יחסי הציבור והשיווק של נייקי מציירים לנו - בגאונות רבה -  "מציאות" שבה הם "הטובים".  
    לא סתם קוראים לזה "יחסי ציבור", ולא "יחסי עובדות".

     

3. מה הקשר בין ג'ורג' בוש לסנדק?
 

בבחירות של 2004, הריץ ג'ורג' בוש הבן, מודעה שדיברה על כך שג'ון קרי, המועמד הדמוקרטי, משנה את החלטותיו, בהתאם לכיוון אליו נושבת הרוח. (בעבר, גם שמעון פרס, עם הקמפיין המפורסם "כן ולא", ויאיר לפיד זכו לטיפול דומה). קמפיין מתחיל בשאלה לגיטימית, מהו הכיוון אליו קרי יוביל?
 In which direction would John Kerry lead?”
וכך, עם מוזיקת ואלס ברקע, קרי מוצג בזמן שהוא גולש על גבי גלשן רוח, ומתאים את המפרש לכיוון הרוח. ומקביל, הציג הקמפיין איך קרי משנה את עמדותיו מספר פעמים (למשל, 3 פעמים בנושא המלחמה בעיראק), ולמעשה מוצג כמי שאינו החלטי. המסר
whichever way the wind blows, Kerry rides the wave.

ועם כזה מתחרה הפכפך, מה אפשר להגיד על ג'ורג' בוש? במשתמע, אם ג'ון קרי הוא לא יציב והפכפך, ג'ורג' בוש הוא החלטי, כמובן.

ואיזה מנהיג הייתם מעדיפים?

 

 

#שלושה_דברים_שלמדתי_בשבוע_האחרון

 

במידה ויש לכם טלגרם, ואתם מעדיפים לקבל את הטור הזה שלא דרך האלגוריתם של פייסבוק – אתם מוזמנים לעקוב אחריו פה https://t.me/eliav3things

 

לסיפור הרקע של מאיפה התחיל הסיפור של קפרניק, צפו בסרטון הקצר הזה.