מה עדיף להיות: מושלם או פגיע?

1. מה עדיף להיות, מושלם או פגיע?

אתם כנראה מכירים את האמרה "הלוואי והחיים של כולם יהיו יפים כמו שהם מציגים אותם בפייסבוק".
רובנו, רוב הזמן, עסוקים בהצגת חיים מושלמים, מחייכים, הכל תותים, דבש ואבקת סוכר. (לא אתם, כמובן, אני מדבר פה על האנשים הרגילים).
ויש רגעים כאלה, כמו למשל, אירוע חתונה, שבהם חשוב לנו מאוד שהכל יהיה מושלם.
אבל מה שאנחנו אולי לא שמים לב אליה, זו העובדה שכמעט בכל פעם בה אנחנו מציגים חזות מושלמת, אנחנו מרחיקים את האנשים הנכונים וההזדמנויות מחיינו.  
בשלוש השנים האחרונות, למשל, 3 הזדמנויות שקיבלתי הגיעו לאחר שבמהלך שיחה אמרתי לאדם שדיברתי איתו "האמת, שאני לא מרוצה. לא טוב לי בגלל ש _________".
נתתי לאותם אנשי עסקים את המקום לא רק לחשוב עם ראש פתוח, לשלב ידיים – וגם להרגיש טוב עם עצמם (כי הם אלו שהיו במקום החזק). בחלק מהמקרים אנשים גיחכו או התעלמו, ובחלק הם פתחו את חלון ההזדמנויות - ואני הרווחתי מהפגיעות.

וגם ההפך נכון.
שמתי לב, למשל, שכשנוצר רושם שהעסקים הולכים פגז, פחות אנשים פונים. אולי כי חושבים "הוא בטח יקרן" או "הוא לא ירצה לעשות _____ / לעזור עם _____ ".
זה לא אומר שכל פנייה תהיה רלוונטית, בכל זאת, לא מעט ישראלים אוהבים לקבל שירותים וייעוץ בחינם (היי, זה לא "חינם", הם שילמו על הקפה!).
אבל זה לא העניין: העניין הוא שמראית עין של שלמות והצלחה, הרבה פעמים גם מרחיקה מאתנו הזדמנויות.
אתם לא צריכים לקטר ולהתלונן כל היום – אבל ברגע הנכון, במקום הנכון, אפשר לשחרר את מופע השלמות, ולהציג את סדק באגרטל. כמו שאומר ליאונרד כהן, "תמיד יש סדק, כך האור נכנס פנימה".  

(רוצים לגלות מה עוד מקלקל לנו את ההצלחה? קראו את זה.)


2. הם לא מזלזלים בך...

בכל מה שקשור להרצאות, החלק הכי קשה בלמכור הרצאה הוא השלב בו מנהלי התוכן חושבים לעצמם "מה יקרה אם אחד העובדים בחדר, ללא מחשבה, יזרוק הערה מעליבה למנכ"ל כמו 'איזה שטויות' או 'איזה שעמום, לא חבל על הכסף?'. מה המנכ"ל יחשוב עלי?".
וזה נכון להרבה ממה שאנחנו עושים.
חלק גדול מהחיים שלנו, במיוחד למי שעובד בארגונים, מצריך אותנו להתנהל מתוך ציפייה שתגיע ביקורת – ולא פעם, הביקורת תהיה מרושעת או פוגענית, בכוונה ולא בכוונה.

אבל יש פה עוד נקודת מבט. יכול להיות, שאם אתה מרגיש שהם מזלזלים בך, זה בעצם אומר שהם רוצים להגיד לך משהו:
א. אנחנו מקנאים בך. הלוואי שהיינו באותו המקום. אבל מכיוון שאנחנו לא, אז נלעג לך, נבקר אותך ונחפש דרכים לפגוע בך. למה שיהיה לנו רע ולך יהיה טוב?
ב. אנחנו רוצים לתת לך דרייב להיות יותר ממוקד במשימה שלך, ולבנות יותר אמון בהבטחה שלך בקרב הלקוחות, המשקיעים, ושאר הגורמים שאתה צריך לשכנע כדי להצליח.
ג. יש מקרים בהם אומרים לך "לא", כי אין בינך למעסיקים / משקיעים / בני זוג / וכו' התאמה. זה גם קורה.
לא כל מכסה מתאים לכל סיר.
ד. ויש גם "לא" רנדומלי, בל נשכח. מתוך 12 אנשים שמנסים להתקבל להרווארד, בערך 6 מתאימים לדרישות הסף: אנשים חכמים, מוכשרים, מוצלחים. יש להם את הציונים, הרזומה הנכון ועוד. אבל המציאות היא ש5 מתוך ה-6 מקבלים מכתב דחייה לקוני, שאפילו אין בו את הנימוסין להגיד להם "אתם טובים מספיק, אבל פשוט אין מקום". 


 

3. מדוע לא כולם אוהבים אותך?!

הנקודה הקודמת מרגיזה אותנו, אפילו מאוד.
למה לא כולם אוהבים אותנו?  הרי לא עשינו להם משהו רע. מה הבעיה שלהם לפרגן?

ראשית, כי חלק מהאנשים שואבים ערך משנאה: מה יותר קל ובטוח, לבנות משהו משלך או להרוס לאחרים? מצד שני, כמה אנשים מצליחים אתם מכירים, שיש להם זמן ואנרגיה לחלק ציונים ולהעביר ביקורת משפילה על אחרים? 
שנית, אנחנו ביולוגית בנויים לאהוב את מי שכמונו ולחשוש ואף לשנוא את מי שלא. בגלל זה יש גזענות, בגלל זה אנחנו מעדיפים לעזור לילדים, לחברים ולשכנים שלנו – ופחות לזרים מוחלטים. הורמון האהבה, אוקסיטוצין, הוא לא באמת הורמון אהבה. הוא הורמון שגורם לנו לאהוב את מי שכמונו – ובמשתמע, להתרחק או לחשוש ממי שלא.
יש סיכוי גבוה יותר ששוטרים שרואים שוטר אחר שמכה מפגין, דווקא יאהבו את השוטר האחר, "שומר ישראל" ויכעסו על המפגין "האנרכיסט".
וזה נכון גם בכדורגל, פוליטיקה, וגם כמובן כשאנחנו עם המשפחה שלנו.
אז ברור שאתם נאורים, מאמינים בשוויון ואוהבים את כל האחרים, ללא הבדל מין, גזע ודת. אתם גם מקפידים לפרגן לכולם ולא להגיד מילה רעה על אחרים.
אבל האחרים, האנשים הרגילים, מגדירים את עצמם ביחס למי שהם מעריצים, מי שכמוהם, מי שהם שונאים ומי שהם מרחמים עליו. 

בקיצור, כמו שאמרתי וכתבתי לא פעם: הדרך היחידה שלכם (כנראה) לגרום לכך שלא ישנאו אתכם, זה להיות פיצה. לא כולם אוהבים פיצה, אבל אין הרבה אנשים ששונאים פיצה (אלא אם כן זה שהם אומרים את זה, נותן להם הזדמנות לקבל קצת תשומת לב).

 

4. בונוס: תפסיקו לחכות!!!

לפני קצת יותר משנה, ערכתי אירוע של "3 דברים שלמדתי על קריירה", לתת קצת כלים, רעיונות והשראה לאנשים טובים שנמצאים במצב של חוסר שביעות רצון ממסלול הקריירה שלהם או ללא עבודה. 
הזמנתי שלושה מנהלים שאני מעריך. 


בתמונה, מימין לשמאל: גיא קצוביץ' (איש 8200 ומשקיע הייטק), נתי בר גרינמן (בעבר רולדין, זאפה) ואלעד ברדס (סודהסטרים) ועבדכם הנאמן.
אלו הם טיפוסים מאוד שונים אחד מהשני, בעלי ניסיון בתעשיות אחרות וכמובן צורת חשיבה אחרת, אבל היה משהו אחד שהם הסכימו עליו, תובנה אחת שחזרה על עצמה כחוט השני לאורך (כמעט) כל אחד מהסיפורים על גיוסים והצלחה במציאת עבודה.
מהי?
לגשת. כן, לגשת. 
פשוט להפסיק לחכות שאנשים יבינו שאתם מתאימים, שיבינו שאתם ממתינים, שיבינו שאתם מעוניינים בהצעות. הם לא יבינו לבד. אתם צריכים לעזור להם. בוודאי יש הרבה תירוצים למה כדאי לשבת על הידיים ולא לעשות כלום: "כי אתם לא חצופים" או "כי יש תהליך וצריך לכבד אותו" או "כי אני לא מוכן להשפיל את עצמי", "אולי הם רוצים מישהו עם יותר ניסיון / גבר / אישה / צעיר / מבוגר / יותר השכלה /פחות השכלה וכן הלאה. אני בטוח שאפשר לעשות להציג יותר מ-100 כאלה.
אבל אף אחד מהם לא ישיג לכם את התפקיד.
מה כן יכול לעשות הבדל?
חפשו איש קשר שמכיר אתכם ויכול להמליץ עליכם. אם הוא לא פגש אתכם 7 שנים, אז אולי כדאי לעשות מפגש ריענון, כדי שהוא ידע על מי הוא ממליץ ויוכל למכור אתכם בהתלהבות?
תיגשו למשרדים.
תתקשרו.
תציגו מועמדות. תראו להם את האדם מאחורי קורות החיים.
תיזמו.
תראו מה אתם יודעים ויכולים לעשות: תכתבו, תחקרו, תבנו, תיצרו.
נכון, יהיו מקומות שלא יאהבו את היוזמה.
אבל הצלחה היא לא "הצלחה בלמצוא עבודה", אלא הצלחה בלמצוא את העבודה שמתאימה לנו".
וכדי להגדיל את הסיכויים, תפסיקו לחכות. תיגשו. תזיזו. תעשו. "תשבשו" את הקריירה שלכם

או ... שתישארו בבית ותצפו בנטפליקס, ותתלוננו ש"השוק קשה כרגע" ולא ממש הולך לכם עם עניין של מציאת העבודה. 
ההחלטה היא שלכם. 
----

עוד על קריירה, אפשר לקרוא כאן  וכאן