כמה דומה המוח שלכם למוח הממוצע?

1. חיים של קצוות או של ממוצע?

טוד רוז, הסופר של THE END OF AVERAGE, מספר שבשנות ה-50, חיל האויר האמריקאי גילה שטייסים מתקשים לשלוט במטוסים שלהם. הסיבות לא היו טעויות אנוש או הכשרה לא טובה מספיק – אלא תכנון תא הטייס. המטוסים תוכננו על פי מידת "הטייס הממוצע" שנמדד בשנות ה-20. מה הם החליטו לעשות? למדוד שוב.
למעלה מ-4,000 טייסים נמדדו ב-12 פרמטרים ותוכנן תא טייס חדש – מתאים לטייס הממוצע. אבל אז החליטו למדוד כמה מה-4,000 טייסים הם "ממוצעים".
התשובה?
אפס. אף לא אחד.
כתוצאה מכך הומצא הכיסא המתכוונן.

 


2. כמה דומה המוח שלכם למוח הממוצע?

רוז מספר גם שב 2002, באוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה, מדען המוח מייקל (מייק) מילר, ביצע בדיקה של זיכרון מילולי.
16 נבדקים נשכבו להם אחד אחרי השני, כל אחד בתורו, בתוך סורק fMRI, וצפו בסדרת מילים. אחרי מנוחה קלה, הם התבקשו ללחוץ על כפתור ברגע שזיהו מילה שהוצגה על המסך, וגם הופיעה בסדרת המילים הראשונה.
ובזמן שהם חשבו על זה, המכונה סרקה את המוח שלהם ויצרה מפה דיגיטלית.
בסיום המחקר, מילר קיבץ ביחד את התוצאות ויצר מפה דיגיטלית של איך חושב המוח הממוצע בזמן שהוא מנסה להיזכר בדברים, אתם יודעים, התמונות הללו עם אזורים של המוח שצבועים בצהוב ובאדום שמראים לנו איזה אזורים אחראים על איזה תפקוד.
ההיגיון השולט היה שהממוצע, הראה את הנורמה, ואילו השונות בין המוחות מייצגת סטייה מהנורמה.
עד כה, שום דבר ממה שנאמר פה לא היה חדש או חריג.

אבל מילר החליט לעשות משהו קצת שונה. הוא הביט בהדמיות מוח, ושם לב שרוב ההדמיות היו מאוד רחוקות מהמוח הממוצע. הוא טרח והשווה בין ההדמיות השונות, וגילה שני דברים:
א. ש-16 הדמיות המוח של הנבדקים היו מאוד שונות מהממוצע. אף מוח לא היה דומה "למוח הממוצע";
ב. הדמיות המוח היו מאוד שונות אחת מהשנייה. ואלו לא היו הבדלים קטנים, אלא משמעותיים מאוד.

המסקנה של מילר היתה, שלמעשה, אם בנית תיאוריה שקשורה למוח האנושי ומבוססת על ממצאי המוח הממוצע, בעצם בנית תיאוריה למוח של אדם שלא קיים.

3. מה זה משנה, בעצם?


ממוצע יכול להיות משהו מאוד שימושי בנסיבות מסוימות (למשל, כשאין לנו כוח לחשוב, כלומר, כמעט תמיד). ממוצע זה משהו שמאוד עזר לנו, למשל, להכין עובדים לעידן התעשייתי. במפעל, אין לרוב מקום לביטוי אישי. יש פס ייצור, וכל אחד צריך לעשות את תפקידו. במפעל, ממוצעים עובדים יופי. אבל מה קורה מחוץ למפעל?

שם הממוצע יכול להרוס קמפיינים, קריירות וחיים. בעולם שמקדש דאטה, שווה לזכור שממוצע זו דרך להשמיד הרבה מאוד מידע, כמו למשל ההבנה של מה מיוחד בך.

אם אתם בונים קמפיין שמחפש את הלקוח הממוצע, אתם כנראה תבזבזו כסף מיותר. יש ממוצע של לקוחות, אבל אין לקוח ממוצע.
יש ממוצע של חיים, אבל אין חיים ממוצעים.

יש הרבה אונקולוגים שמחפשים תרופה לסרטן הממוצע והרבה חוקרים בביולוגיה שמדברים על התא הממוצע. ומה לגבי הגן הממוצע? ומה עם הסכרת הממוצע? האלצהיימר הממוצע?

אין מוח ממוצע. אין ילד ממוצע. אין שרברב ממוצע. אין עורך דין ממוצע. אין סטודנט ממוצע.

ממוצע עוזר לנו להשוות בין ביצועים של אנשים שונים. אבל "ברגע שצריך לקבל החלטה לגבי בנאדם, הממוצע הוא חסר משמעות", אומר רוז, "למעשה, גרוע יותר מכך, הוא מייצר אשליה של ידע". אי אפשר להבין יחידים על ידי שימוש בממוצע של רבים.

במילים אחרות, אם אתם רוצים לגרום לעובדים, לילדים, לבני ובנות זוג להרגיש רע עם עצמם, אם אתם רוצים להרוס עסקים ולמנוע מחוקרים ורופאים להתקדם במדע וברפואה, תמשיכו לחשוב ולדבר במונחים של "ממוצע".
 

מצד שני, למה אפשר לעשות כיסא מתכוונן, אבל לא תוכנית לימודים מותאמת אישית? נוחות הישיבה שלנו חשובה יותר מהדרך שבה אנחנו מגדלים את דור העתיד? אולי במקום לעודד אנשים להתאים לסטנדרט דמיוני, למה שלא נעודד אותם להביא את התרומה המיוחדת שלהם לעולם?   איך אפשר להגיד לסטודנטים "תהיו הגרסה הכי טובה של עצמכם" מצד אחד, ולמדוד אותם לפי מבחנים סטנדרטיים.
אירוני שדווקא בעולם של רובוטים ואינטליגנציה מלאכותית, אנחנו מתעקשים לחשוב ולנהוג כאילו אנחנו עדיין בתחילה המאה ה-20. 
---

---
רוצים עוד תובנות, רעיונות וכלים? הקליקו כאן