זו היתה שעת צהריים מאוחרת, ודוד, מנהל משמרת במסעדה, הבחין בילדה בת 10 עומדת על המדרכה מול המסעדה.
אחרי דקות ארוכות, החליט לגשת אליה, ולשאול אם היא הלכה לאיבוד.
"לא הלכתי לאיבוד" השיבה הילדה.
"אז מה את עושה פה?" הוא תהה. בכל זאת, בעיר קטנה בישראל, ילדים שמשוטטים זה לא מראה שכיח.
היא לא ענתה.
"את רעבה?" הוא שאל.
והיא הנהנה במבוכה.
"בואי איתי". הם נכנסו פנימה, והוא סימן למלצר לסדר לה שולחן "תביא לה מה שהיא רוצה".
היא משכה לו בחולצה, "אין... אין לי... כסף". היא אמרה כשדמעות בעיניה.
"מה שמך?"
"נועם".
"נועם יקרה שלי, את תגדלי ותלמדי, שאין תשלום עבור חסד. אדם שמעניק חסד, זכה לגמול הכי גדול בעולם".
נועם לא ממש הבינה את הכוונה, אבל התיישבה ואכלה את הארוחה הכי טובה שאכלה מזה זמן רב.
אחרי שסיימה, ניגשה לדוד והודתה לו.
"בכל פעם שתהיי רעבה, את מוזמנת לאכול פה. שומעת? אני לא מרשה לך להתבייש!" אמר לה דוד.
נועם חייכה והמשיכה לדרכה.
עברו שנים. דוד הפך למסעדן מצליח, אבל הלחצים של ניהול עסק במדינת ישראל, לא עשו טוב לבריאות שלו.
הוא כבר לא היה עלם צעיר והגוף שלו... לא מה שהיה פעם.
וכך, הוא הגיע לבית החולים עם מחלה נדירה.
הרופאים הביטו בנתוני הבדיקות, והיו חסרי אונים. לא היה להם מושג מה לעשות.
"יש רק רופאה אחד שאולי תוכל לסייע לו," אמר אחד הרופאים. "אבל תהיה לו בעיה כשהוא יתעורר... כי אין לו ביטוח והיא מאוד יקרה!"
הגיעה הרופאה המומחית בבהילות, אבחנה את הבעיה, והדריכה את הצוות הרפואי מה לעשות. הם ניתחו אותו והמתינו לבאות בדריכות.
כמה ימים לאחר מכן, מתעורר דוד במיטתו.
אשתו נרגשת לראות אותו, בזמן שהיא מחזיקה מכתב בידה.
היא נישקה וחיבקה אותו, שמחה לראות אותו חוזר למוטב.
"מה יש לך ביד, יקירתי?" שאל דוד.
"זה החשבון מבית החולים, אהובי" אמרה לו אשתו.
דוד התחלחל.
הוא זכר שאין לו כיסוי רפואי לכל הטיפולים היקרים שבוודאי עבר.
"מה עלות הטיפול?" הוא שאל את אשתו.
היא פתחה בהיסוס את המעטפה, ונאלמה.
"מה קרה?!" דוד נלחץ, "כמה כסף?!"
ואשתו קוראת בקול רועד את הסכום ואת ההערה לידו:
סך החשבון: "0 שקלים."
"מה?!" דוד היה המום. "איך זה יכול להיות?"
הערה: "אין תשלום עבור חסד. אדם שמעניק חסד, זכה לגמול הכי גדול בעולם."
דוד הבין במי מדובר ופרץ בבכי.
הילדה הרעבה, נועם, הפכה להיות רופאה מומחית, וזכרה את מי שעזר לה לפני שנים רבות.
שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל-פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בְּרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ, אומר הפתגם. וגם אם לא העריכו את המעשה הטוב שלך ולא זכית לקבל את גמולך, לפחות הפכת את העולם למקום טוב יותר.
---
במקור זה סיפור אמיתי שקרה (עם כוס חלב) לד"ר האוורד קלי, אחד מארבעת המייסדים של בית החולים ג'ון הופקינס, אחד המוסדות הרפואיים המובילים בעולם.
ב-2013, עשו מזה פרסומת לחברת סלולר בתאילנד