מה מעניין אותך יותר: הסיפור שלך או המתחרים?

מהי הפילוסופיה שעומדת מאחורי בניית עסק מצליח? (ואיך שחקנים גדולים הופכים לאגדה?) / שלושה דברים שלמדתי השבוע
 

  1. מה מעניין אותך יותר: הסיפור שלך או המתחרים?

זה לא משנה אם מצהירים זאת במפורש או שזה משתמע, כל עסק מונע על ידי אחת משתי פילוסופיות: מוכוונת מתחרים או מוכוונת סיפור, כך טוענת אסטרטגית המותגים, ברנדטה ג'יוואה. (Jiwa).  

חברה מוכוונת מתחרים, היא חברה שמגיבה לשוק. העדיפות העליונה שלה היא לנצח את המתחרים ולהגדיל את הרווחיות. המטרה פה היא להיות המותג המוביל בקטגוריה, להשיא מקסימום ערך לבעלי המניות – ולנצח. הן מייצרות תרבות ארגונית בהן הדבר "הרע", הוא הדבר הנכון לעשות.

חברה מוכוונת סיפור, לעומת זאת, היא חברה שמגיבה ללקוחות שלה, והעדיפות העיקרית שלה היא תחושת מטרה וזהות. התחרות לא מעניינת. לצוות יש תחושת משמעות בגלל שהם יודעים שהמטרה שלהם היא לייצר עתיד טוב יותר, הבדל. הם פה כדי לייצר לקוחות טובים יותר, לא רק רווחים. (כדי לראות איך זה בא לידי ביטוי בעולם המזון והמשקאות, הקליקו כאן). 

 

מה הסוד לבניית חברה גדולה, אם שואלים את ג'יוואה? 

חברות גדולות לא מנסות להיות בעלות משמעות דרך זה שהן מנצחות את כולם. חברות גדולות הופכות להיות המובילות, דרך זה שהן הפכו להיות בעלות משמעות. הן עושות את מה שהן אומרות שהן יעשו. הן ממלאות הבטחה, ייעוד.

העבודה שאתה מתגאה בה, היצירה הכי משמעותית שלך, לא קורה כשאתה עסוק בלהביס את המתחרה או לעשות עוד מיליון. בידול קורה כשאתה מדגיש את מה שמיוחד בך באופן אותנטי. מגלה איך להיות יותר אתה, במקום לנסות להיות גרסה טובה יותר של המתחרה.

כמובן, אם עבורך סיפור זו מילה מגניבה לעטיפה שיווקית שטחית, לאיזה "טריק" כדי לגרום ללקוחות נאיביים לקנות את אותו המוצרים והשירותים הבינוניים שלך במחיר לא הוגן – כנראה שאתה עדיין לא במקום המתאים כדי להבין על מה ג'יוואה מדברת.

2. שני סוגי משחקים

לפעמים שומעים מנהל אומר "בואו נהיה מציאותיים, עסקים זו מלחמה". ואז הוא עובר לאנלוגיות ספורט "אנחנו בדקה האחרונה למשחק הכדורסל. יש לנו פסק זמן, ואז אנחנו צריכים לחזור למגרש ולהביס את המתחרים."

מה בעצם הוא אומר?
שאנחנו בתחרות (או מלחמה) במשחק סכום אפס, ויש נקודה כלשהי, סוף רבעון, סוף שנה וכו' – שבה מכריזים על מנצח. ואנחנו לא רוצים להיות לוזרים, נכון?

אבל יש עוד אופציה.

"יש שני סוגי משחקים", אומר הפילוסוף ג'יימס קארס, "סופיים ואינסופיים."
והוא מסביר: ספורט, הוא סוג של משחק סופי. משחק סופי הוא משחק שמשחקים כדי לנצח. מה שנעשה בהם, נעשה על מנת לנצח. מה שלא רלוונטי לניצחון, הוא לא חלק מהמשחק.
כל מי ששיחק מונופול בתור ילד יודע, שהדרך לניצחון תלויה בכך שהמתחרים ("האויבים") שלך פושטים רגל.

משחק אינסופי, הוא משחק שהמטרה שלו היא להמשיך את המשחק עד אינסוף. למה שמישהו ירצה לשחק משחק אינסופי, שאין בו מנצחים? תשאלו כל מי שאי פעם שיחק מטקות על חוף הים, שיחק SIM-CITY במחשב, או הקים משפחה וגידל ילדים.
רונן גפני ושמחה גליק פיתחו משחק בשם FRESHBIZ, שמאוד מזכיר מונופול, אבל שהדרך לנצח בו היא דרך שיתופי פעולה עם השחקנים האחרים. ואם אתם חושבים "שזה לא מציאותי", תזכרו בבקשה: הלקוח הכי גדול של סמסונג וגוגל, שתי החברות הכי משמעותיות בעולם האנדרואיד, היא ... אפל, שמשלמת להן למעלה מ-4 מיליארד דולר מדי שנה.

בחברת אובר, היו לא מעט סקנדלים, שהביאו בין היתר לפרישתו של מנכ"ל ומייסד-שותף בחברה, טרוויס קאלאניק. המנכ"ל החדש שמונה, דארה קושרושאני, הודה שתרבות הניצחון בכל מחיר "הפכה להיות תירוץ להתנהגות רעה מאוד". אובר גדלה בעסקיה בצורה דרמטית, אבל התרבות העסקית שלה נותרה הרחק מאחור.

סימון סינק, סופר, מרצה ויועץ עסקי, השתמש באבחנה של קארס כשהשווה בין מיקרוסופט לבין אפל. מיקרוסופט אז יצרו את הZOOM  כדי להתחרות באייפד של אפל. "יש למיקרוסופט מוצר טוב יתר משלכם", אמר סינק לסמנכ"ל המוצרים של אפל. "יכול מאוד להיות שאתה צודק" השיב לו הסמנכ"ל, באדישות. את אפל, לא עניינו המתחרים – את אפל עניינו הלקוחות. (מאז, כמובן, התחלפו מנכ"לים גם במיקרוסופט וגם באפל, אז יכול להיות שדברים השתנו).

  1. מה הכדורסלן קובי בריאנט היה אומר על זה?

    רגע, אבל איך אפשר להיות ווינר, אם אתה לא מנצח?
    איתן עזריה, בספרו "נולדת אלוף", מסביר שכדי לחיות חיים בריאים בעולם תחרותי – ולהצליח, צריך לבנות לעצמנו זהות של ווינרים שאינה תלויה בתוצאות.
    ווינר, מסביר עזריה, משמעו לתת 100% למען השגת תוצאה שאנחנו רוצים להשיג, אבל לא לתת לתוצאה להיות 100% ממי שאנחנו כבני אדם.

    הוא מספר על קובי בריאנט, כדורסלן הNBA, שנשאל מה מניע אותו יותר – לנצח או לא להפסיד, והשיב: "לא זה ולא זה", ענה בריאנט והמשיך "אני משחק כדורסל כדי לגלות דברים חדשים, כדי ללמוד משהו. אני מאמין שאנחנו משחקים מתוך הפחד להפסיד או מתוך הרצון לנצח – זו חולשה בשני המקרים. כי כשאנחנו משחקים מתוך הפחד להפסיד, מופעל עלינו לחץ לא לפשל. ואם מניעה אותנו הגישה של "רק לנצח", אז עולה בנו הפחד של 'מה יקרה אם ניכשל?". אבל אם אנחנו מוצאים קרקע בטוחה ומאוזנת, שאינה תלויה בתוצאות, אז זה לא משנה, מסביר בריאנט ומוסיף "וזה אומר שאנחנו מרוכזים ברגע, מחוברים למשחק ולא מרגישים דבר חוץ מהמשימה שניצבת מולנו".

    משחק הוא לא המציאות, הוא רק חלק מהמציאות, ואנחנו הופכים אותו לזמן קצוב (זמן המשחק) לכל המציאות. כמו שחקנית בתיאטרון שמשחקת דמות, היא יודעת שהיא אינה הדמות, והקהל יודע שהיא אינה באמת הדמות, אבל לפרק זמן, כולנו מעמידים פנים.

    כמו שכותב קארס, "מאחר ומשחקים סופיים, משוחקים בתוך משחקים אינסופיים, השחקנים האינסופיים לא נכנסים לתפקיד "הסופי", אלא נכנסים עם האנרגיה הנכונה ועם "מיסוך עצמי", ללא הרצינות [התהומית] של שחקנים סופיים".
    מי שמבין שהמשחק הוא אינסופי, כמו קובי בריאנט, מבין ש"ניצחון" או "הפסד" הוא תוצאה אחרת בשרשרת ארוכה, ולא הגדרה של ערכו של המשתתף. אם ניצחת, אתה לא מנצח, ואם הפסדת, אתה לא לוזר.
    וכאשר זה המצב המנטלי שלך, התוצאות שלך, באופן פרדוקסלי, משתפרות משמעותית.
    חומר למחשבה לכל מי שמנסה להפוך את מונחים ואנלוגיות מתחום הספורט למורה נבוכים לניהול ואסטרטגיה בעולם העסקים. הנה, דווקא ווינר מעולם המשחקים הסופיים – ספורט הכדורסל, הצליח, בין היתר, בגלל שפילוסופיית החיים שלו היתה אינסופית ולא סופית. 

     
  2. *בונוס* איך הופכים לאגדה?

    ב-22 בינואר, 1989, קבוצת הפוטבול של סן פרנסיסקו, הפורטיניינרס (49), עמדו להפסיד את המשחק המכריע של העונה לסינסנטי.
    לקוואטרבק, ג'ו מונטנה, אין הרבה זמן - השעון מראה על 1:15 דקות לסוף המשחק. כל השחקנים עצבניים, מתוחים – אף אחד לא רוצה להפסיד את הסופרבול.
    ואז, ממש בסיום הHUDDLE, כשחקני ההתקפה מכונסים ומצטופפים סביבו, מונטנה מרים את הראש ליציע, ושואל בחיוך "היי, זה לא ג'ון קנדי?".
    הוא התייחס לבדרן ההוליוודי (John Candy), שהשתתף בין היתר ב"האחים בלוז", ב"ספלאש", ב"תקועים בדרך", ב"חנות קטנה ומטריפה", ב"שיגעון בחלל" וב"שכחו אותי בבית".
    ג'ון קנדי, מסתבר, בא לצפות. במשחק.
    דווקא באחד הרגעים הכי מכריעים, מונטנה שומר על קלות דעת.
    המשחק מתחדש, ומונטנה מוביל את הקבוצה לסופרבול.

    לפעמים, שחקנים אינסופיים, אלו שהופכים לאגדות, הם אלו שמשחקים משחקים סופיים בפרספקטיבה הנכונה.

#שלושה_דברים_שלמדתי_בשבוע_האחרון

---
(אם היה לכם זמן לקרוא ספר אחד בחודשים הקרובים, איזה ספר מומלץ לקרוא? הקליקו כאן)