איך מוצאים את המקום שנכון לנו ולילדים שלנו? / שלושה דברים שלמדתי השבוע

1. גברת, הילדה שלך צריכה בית ספר מיוחד

לג'יליאן, ילדה בריטית בת 8, היה המון מזל.
המורים שלה, היו בטוחים שהיא "מקולקלת".

היא היתה תלמידה גרועה במיוחד, כתב היד שלה היה בלתי נסבל, וציוניה היו עלובים. אבל מה שבאמת הציק לכולם, היא העובדה שהיא זזה כל הזמן, הרעישה והטרידה את הילדים האחרים. לפעמים, היא פשוט בהתה בחלון, וחלמה לה בהקיץ.

בסופו של דבר, הוריה קיבלו הודעה שהם צריכים להעביר אותה לבית ספר "מיוחד".

ד"ר קן רובינסון מספר בספרו THE ELEMENT ("המקום הנכון", בעברית, בהוצאת כתר), שכל זה קרה לפני 90 שנה. גב' לין, אמה של ג'יליאן, החליטה לנקוט יוזמה ולקחת את ילדתה לפסיכולוג, כדי שיעריך את מצבה. היא לא רצתה שהבת שלה תעבור לבית ספר מיוחד.

רגע, אבל אם זה המצב, למה אמרתי שלג'יליאן היה מזל?

בגלל שהיא הגיעה לפסיכולוג מ-מ-ש חכם, ובתקופה שהריטלין עדיין לא הומצא.

במשך 20 דקות, הוא תחקר את האם, ובמכוון התעלם לחלוטין מן הילדה.
לאחר מכן, הוא הפעיל את מקלט הרדיו שהיה בחדר, ואמר לג'יליאן משהו כמו "אני ואמא צריכים לצאת מן החדר לעשות משהו. אל תדאגי, זה לא ייקח הרבה זמן".
מרגע שיצאו מהחדר, הם נעמדו ליד זכוכית חד צדדית, שאפשרה להם  לראות מה ג'יליאן עושה.
וכעבור רגע קט, התרוממה הילדה מהספה, והחלה לנוע בחדר לקצב המוזיקה, בתנועות מלאות חן. ומה שריגש במיוחד את אמה של הילדה וגם את הפסיכולוג, היה הבעת העונג שהיתה נסוכה על פניה.

באותו רגע פנה הפסיכולוג אל האם ואמר לה: "גברת לין, ג'יליאן לא חולה. היא רקדנית. קחי אותה לבית ספר למחול".

שנים לאחר מכן, תספר ג'יליאן שאמא שלה לקחה אותה לאולם גדול. "קשה לי להסביר לך כמה נפלא זה היה", היא שיתפה את ד"ר רובינסון, "האולם היה מלא באנשים כמוני, אנשים שלא מסוגלים לשבת במנוחה, אנשים שמוכרחים לזוז כדי לחשוב".

ומה עלה בגורלה של ג'יליאן לין?

1. מרגע שהחלה לרקוד, היא החלה להשתפר בלימודיה בצורה משמעותית.
   מה הקשר? כי היא מסוג האנשים שצריכים לזוז כדי לחשוב...
    
2. ולגבי איזה אדם היא הפכה להיות: יכול להיות שאתם לא מזהים את שמה, אבל הילדה "המקולקלת", הפכה להיות אחת הכוריאוגרפיות הטובות בעולם, ויצרה בין היתר, את מחזות הזמר CATS ופנטום האופרה.

לפעמים, מה שאנחנו צריכים זה מישהו שיביט עמוק לתוך עינינו, ישאל את השאלות הנכונות, ויכוון אותנו להיות מי שאנחנו אמורים להיות, המסלול שיכניס אותנו ל ZONE שלנו.

***

לפרטים נוספים על סדנה שמסייעת ליזמים וקרייריסטים להיכנס ל-ZONE שלהם, הקליקו כאן 

***


 

2. מה קורה כש"עדיין לא" מחליף את "נכשל"?

לפני כמה שנים, תלמיד בן 13, כתב אימייל לפרופ' קרול דוואק בזו הלשון "פרופסור דוואק היקרה, אני מעריך את זה שהכתיבה שלך מבוססת על מחקר מדעי מוצק, ולכן החלטתי ליישם אותה. אני משקיע יותר בלימודים, במערכת היחסים שלי עם משפחתי, ובמערכות היחסים שלי עם הילדים בבית הספר, וחוויתי שיפור רב בכל התחומים הללו. אני מבין עכשיו שבזבזתי את מרבית חיי." 

הקהל צוחק, בכל זאת, ילד בן 13 שמדבר על בזבוז רוב חייו, ואז דוואק אומרת בארשת רצינית "בואו לא נבזבז יותר חיים".

דוואק, שנחשבת לאחד הדמויות המשפיעות ביותר בעולם החינוך כיום, כמי שהובילה את המהפכה התפיסתית של תבנית חשיבה צומחת מול קבועה (FIXED V. GROWTH MINDSET), שיתפה את סיפור האימייל במסגרת הרצאה ששיתפה, שכותרתה "כוחו של עדיין".

"עדיין"? למה הכוונה?

בעולם שבו גם מבוגרים וגם ילדים נמדדים כל הזמן, ומקבלים ציונים – אם במסגרות פורמליות (בחינה בלימודים, הערכת ביצועים לעובד) ואם במסגרות לא פורמליות (למשל, מדיה חברתית, חברים, שכנים וכו'), אנחנו חיים במתח רב.
האם אנחנו טובים מספיק? מצטיינים או בינוניים? מעולים או כושלים? לא צריך לספר לכם מה זה עושה למבוגרים – אתם כבר יודעים, אבל מה זה עושה לילדים?

דוואק מסבירה שרוב התלמידים, כשהם לא מצליחים להתמודד עם בעיה או תרגיל, מרגישים שזה טרגי, קטסטרופי. מנקודת המבט של החשיבה היותר מקובעת שלהם, האינטליגנציה שלהם נשפטה והם נכשלו.  הם נלכדו ברודנות של "העכשיו". 

ומה יקרה במבחן הבא?
הילדים סיפרו לדוואק וצוות המחקר שלה, שהם כנראה ירמו בפעם הבאה במקום ללמוד יותר אם הם יכשלו במבחן. במחקר אחר, לאחר כישלון,  הם חיפשו אחר מישהו שהלך לו יותר גרוע מאשר להם כדי שהם יוכלו להרגיש ממש טוב לגבי עצמם. 
ובמחקר אחרי מחקר, הם ברחו מקשיים. 
מדענים מדדו את הפעילות החשמלית במוח שלהם, בזמן שתלמידים התעמתו עם טעות, וגילו שכמעט ואין פעילות. הם בורחים מהטעות. הם לא מתמודדים איתה.

ומה לגבי התלמידים עם תבנית החשיבה של צמיחה? אלו שמבינים שהיכולות שלהן מסוגלות להתפתח? גם כשקשה, גם כשהם נכשלים, הם מתמודדים לעומק. הם מעבדים את הטעות. הם לומדים ממנה והם מתקנים אותה. 

למה?
בגלל שהם חושבים במונחי "עדיין לא".

בבית ספר בשיקגו, מספרת דוואק (היא לא ציינה מפורשות את שם בית הספר) רצו ליישם שינוי בתכנית הלימודים, במקור, כדי לחסוך בעלויות...
אבל התוצאה שלהם היתה מפתיעה, הילדים הפסיקו להרגיש שהם כישלון.
מה היה הפתרון? במקום לתת ציון "נכשל", אומרים לתלמיד "עדיין לא".

ואז במקום לחשוב שהוא לא טוב מספיק, הוא מבין שהוא עדיין לא התאמץ מספיק כדי להצליח. הפוקוס הופך להיות התהליך, ולא האדם עצמו. הילדים מאמצים תבנית חשיבה צומחת.

השיטה מאומצת ביותר ויותר מקומות, ועם תוצאות מרשימות.
בשנה אחת, גן ילדים בהארלם, ניו-יורק הגיע לאחוזון ה-95 במבחן ההישגים הארצי. רבים מהילדים הללו לא ידעו להחזיק עיפרון כשהם הגיעו לבית הספר.  
בשנה אחת, תלמידי כיתה ד' בדרום הברונקס, שהיו בפיגור רב, הפכו לכיתה ד' במקום הראשון במדינת ניו יורק במבחן המתמטיקה של המדינה.
תוך שנה עד שנה וחצי, תלמידים ילידי אמריקה ("אינדיאנים") בבית ספר בשמורה הגיעו מהמקום האחרון  במחוז שלהם לפסגה, והמחוז הזה כלל תלמידים אמידים מסיאטל.
במילים אחרות, הילדים של הילידים ניצחו את ילדי מיקרוסופט.

3. "מהילד הזה כבר לא יצא כלום"

פאולו היה נער מאוד יצירתי, אבל ההורים שלו חשבו שהוא מבזבז את זמנו.
בגיל ההתבגרות הוא החליט שהוא רוצה להיות סופר.
ההורים שלו ביקשו ממנו לכתוב בזמנו הפנוי, בכל זאת, כתיבה זה שטויות, לא?
הם ציוו עליו להקדיש את עיקר מרצו לעריכת דין – מקצוע מכובד שמעניק פרנסה מצוינת.

פאולו סירב.

ומה עשו הוריו? אשפזו אותו במוסד לחולי נפש, ודאגו שיקבל, בין היתר, טיפול במכות חשמל. אחרי הפעם השלישית (!) שיצא מאשפוז, ועדיין התעקש להיות סופר ויוצר, נכנעו ההורים שלו, ונתנו לו לעשות דברים בדרכו. כנראה הם חשבו לעצמם שמהילד הזה, כבר לא יצא כלום.

עולם עריכת הדין הסתדר בלעדיו, באופן לא מפתיע, אבל עולם הספרות לא היה נראה אותו הדבר אם לא היה בו את פאולו. השנים עברו, ובין שלל מעלליו, הוא כתב כמה עשרות ספרים, אבל מוכר בעיקר בשל הצלחת ספרו "האלכימאי" ששבר שיאים.
בעולם מלא גירויים ואלטרנטיבות לספרים, פאולו קואלו עשה את מה שלכאורה בלתי אפשרי כשמכר (שימו לב) לא פחות מ-350 מיליון ספרים ב-81 שפות.  הונו האישי, אגב, נאמד בכ500 מיליון דולר. 

***

לפרטים נוספים על סדנה שמסייעת ליזמים וקרייריסטים להיכנס ל-ZONE שלהם, הקליקו כאן 

***