1. האם יש אפליה נגד נשים בעולם המוזיקה?
איך זה יכול להיות שנשים מהוות 50% מהסטודנטים ללימודי מוזיקה בבתי הספר המובילים בעולם, אבל רק כ-5% מסך חברי תזמורות מקצועיות?
זו היתה השאלה שהטרידה בזמנו את קלאודיה גולדין מאוניברסיטת הרווארד וססיל ראוז מאוניברסיטת פרינסטון. הססטיסטיקה הזאת, על פניה, "הריחה" כמו אפליה ומיזוגניות.
הן החליטו לבדוק את העניין, באמצעות סדרת אודישנים שמבוצעים מאחורי וילון. התוצאות לא היו חד משמעיות, ועלה חשש שהבוחנים שמעו - במודע או שלא במודע, את נקישת נעלי העקב של הנשים. אז ביצעו את המחקרים שוב, והפעם, ביקשו מהמועמדים לעלות על הבמה כשהם יחפים.
המסקנה המשמעותית של המחקר היתה "אנחנו מוצאות כי שימוש במסכים [באודישנים] מגדיל ב-50% את הסיכויים שאישה תקודם בשלבים הראשוניים. המסך מגדיל, פי כמה, את הסיכוי שמועמדת אישה תבחר גם באודישן הסופי. המעבר לאודישנים "עיוורים" יכול להסביר 30%-55% מהגידול של נשים בקרב גיוסים חדשים ובין 25%-ל46% מהגידול במספר הנשים בתזמורות מאז 1970". (למחקר המלא, הקליקו).
המחקר זכה לתהודה עצומה: מלקולם גלדוול, סופר ובעל טור נחשב, דיבר בשבחו. מהזרין בנאג'י, פסיכולוגית משפיעה מהרווארד, דנה במחקר הזה בהרצאת הTED שלה ואפילו נשיאת בית המשפט העליון של ארה"ב, רות גינזבורג התייחסה אליו בפסק דין שכתבה.
וזה הגיוני: מחקר של פרופסוריות בעלות שם עולמי, מאוניברסיטאות יוקרתיות, מציג תוצאות ברורות של אפליה נגד נשים.
הייתה רק בעיה אחת עם המחקר הזה: הוא לא נכון.
2. מי קבע שהמחקר לא נכון?
פרופ' אנדרו גלמן, מומחה לסטטיסטיקה מאוניברסיטת קולומביה מצא שמסקנות המחקר שגויות. הוא ועוד אנשים, בחנו את הנתונים, והגיעו למסקנה שאין בנתונים שהוצגו במחקר כל בסיס כדי לתמוך במסקנה החד משמעית. למעשה, היו נתונים שמצביעים על כך שבשלבים מתקדמים של האודישנים, נגינה מאחורי מסך דווקא פגעה בסיכוי הנשים לקידום. זה לא שהם חשבו שאין גזענות, אפליה או מיזוגניות. אלא שהם לא מצאו ראיות לכך במחקר, ומה שהם כן מצאו, אלו המון טעויות מתודולוגיות.
(אם אתם דוברי "ססטיסטיקה", אולי גם תיהנו מהניתוח מפורט של הבדיקות, כאן.>>
https://statmodeling.stat.columbia.edu/2019/05/11/did-blind-orchestra-auditions-really-benefit-women/)
רגע, ומה היתה תגובתם של כותבות המחקר לביקורת על כך שהוא שגוי סטטיסטית?
הן כינו את המחקר השגוי שלהן "משמעותי כלכלית". מה זה אומר? שהן לא כופרות בטענות על טעויות, אבל מרגישות שהמסקנה שלהן נכונה גם אם אין לה גיבוי בנתונים ובניתוחים שהוצגו, כנראה. מה זה משנה מהן העובדות, אם הסטוריטלינג שלנו משכנע?
***
איפה אפשר ללמוד ברצינות על סטוריטלינג למנהלים, יזמים ובעלי עסקים?
הקליקו לפרטים >> סדנת סטוריטלינג מעשית של אליאב אללוף
***
3. אפליה בגלל מגדר או שם מייצג של מיעוטים: קיימת או לא?
מחקר דומה נעשה באוסטרליה. הוא בחן דברים כמו האם שמות של מועמדים שמסגירים את העובדה שמדובר באישה או בבני מיעוטים / מהגרים, פוגע בסיכוי במסגרת תהליך קבלת העבודה לתפקידים ממשלתיים, והאם גברים מועדפים על פני נשים.
האם לאנשים כמו אחמד ופטימה יש סיכוי הוגן מול מייק ומארי?
רובנו מרגישים שזה כנראה שלא.
מדוע?
כנראה שיצא לנו לשמוע סיפורים על מקרים בהם שלחו קורות חיים זהים, עם שמות של נשים וגברים ושמות טיפוסיים ללבנים, להיספנים ולשחורים, ובהם הלבנים נוטים לקבל הזמנה לראיון.
האם בארה"ב שמות כמו אמילי וגרג יותר אטרקטיביים למעסיקים מאשר לקישה וג'מאל?
מה אומרים המחקרים בארה"ב? מסתבר ששם "שחור" מפחית ב-33% את הסיכויים שתקבלו את הצלצול המיוחל עם ההזמנה לראיון עבודה, גם כשהמעסיק הוא גוף פדרלי אמריקאי שמחויב לשוויון תעסוקתי.
אבל היינו באוסטליה: מה קרה שם? האם המחקר האוסטרלי גילה שיש השפעה? אכן כך – אבל דווקא לחיוב. כך למשל, קורות חיים של נשים קיבלו יותר פניות כאשר המגייס ידע שמדובר באישה, מאשר בקורות חיים שאי אפשר היה לדעת מה מגדר המועמד. כאשר המגייסים ידעו שמדובר במועמד בן מיעוטים או באישה, הם נטו לבחור בו יותר מאשר רק על פי הנתונים היבשים. במילים אחרות, מחקר זה מצא כי גיוס "עיוור" פועל דווקא לרעת נשים ובני מיעוטים.
המחקר מסוכם בקצרה בסרטון הזה:
רוצים לקרוא את המחקר המלא? כאן.
4. בונוס 1:מה קורה כשיש לנו יותר מדי עובדות?
פעם חשבנו שמה שחסר לנו, הם נתונים. ובעולם של BIG DATA, הכל יהיה ברור ויהיה קל לקבל החלטות. אבל האם זה אכן המצב? מה עושים עם בליל המחקרים והעובדות הללו? איך אפשר לקבוע מה נכון ומה לא?
לא מעט אנשים, וגם אנשים בעמדות בכירות, אוספים וזוכרים מידע באופן סלקטיבי ומפרשים מידע בצורה מגמתית. פסיכולוגים קוראים לזה "הטיית האישוש". זה במיוחד ניכר בסוגיות טעונות רגשית ואמונות מושרשות: דת, פוליטיקה ומאבקים חברתיים. גם ראיות דו משמעיות יתפרשו כאילו הן תומכות רק בעמדה שהם מצדדים בה.
זו עוד סיבה לכך ש"פייק ניוז" משגשג, וכמובן, שסטוריטלינג הולך ומתחזק ככלי משמעותי בקרב פוליטיקאים, מנהלים בכירים, בעלי עסקים, אנשי מכירות ויזמים. אם מרבית האנשים, רוב הזמן, רק רוצים חיזוקים למה שהם מאמינים ממילא, מה זה משנה מה אומרות העובדות? ואם על כל מחקר שאומר שחור, יש מחקר הפוך שאומר לבן, איך באמת אנחנו אמורים להחליט?
תוסיפו לכך שאנחנו חיים בעידן של זרם ה"מדע פופולרי", בו מרבית הסופרים המשפיעים בעולם בתחומים של כלכלה התנהגותית, הנדסת התנהגות ומדעי המוח אינם בעלי השכלה אקדמית מתאימה, זה לא מפתיע שאנחנו מגלים שכל מיני שדרוגים, שינויים והתאמות של עובדות כדי שיתאימו לנרטיב משכנע: החל מ"כלל 10,000 השעות" שהמציא מלקולם גלדוול וכלה ב"פירמידת הצרכים" של מאסלו – שמאסלו מעולם לא צייר. (לדוגמאות, הקליקו).
המסקנה של רוב האנשים היא, כנראה, שאם קשה מאוד להבין מה האמת, אולי פשוט נבחר את האמת שנוחה לנו, וזהו? זה לפחות מה שחושב (בסרט) שחקן הקולנוע דסטין הופמן.
5. בונוס 2: הפילוסופיה של דסטין הופמן
בסוף הסרט "גיבור מזדמן", דסטין הופמן לוקח את הבן שלו לסיור בגן החיות, ומסביר לו את עובדות החיים. זה קורה אחרי שהופמן, בתפקיד אדם ציניקן להחריד, שמתפרנס מגנבה, הוא זה שמציל עשרות אנשים ממטוס שהתרסק. אבל השתלשלות העניינים היא כזו שמי שזוכה בקרדיט ובתהילה, הוא אנדי גרסיה, חייל לשעבר שחי ברחוב. הופמן הוא פושע, בעל חזות לא מרשימה, ולא מתאים לתפיסה שלנו של גיבור שיסכן את חייו, ואילו גרסיה – כן.
בסצנת הסיום של הסרט, הופמן מסביר לבן שלו "שכולם בחיים מדברים על אמת, אבל האמת היא שאין אמת, שהכל בולשיט. החיים הם שכבות של בולשיט על בולשיט, ואתה בוחר את הבולשיט שאתה מאמין בו, וזה הבולשיט שלך".
אם טרם הספקתם, הסרט בהחלט שווה צפייה.
והנה הקטע המדובר.
---
איפה אפשר ללמוד ברצינות על סטוריטלינג למנהלים, יזמים ובעלי עסקים?
הקליקו לפרטים >> סדנת סטוריטלינג מעשית של אליאב אללוף