1. שאלה: למה אתם חייבים להיות חריגים? לפני שנתחיל, אני חייב לשאול אתכם: למה קשה לכם לענות על השאלה "רגע, אז מה אתם בדיוק עושים? מה זאת אומרת גם וגם?" 2. קצת רקע: איך המוח של אנשים אחרים עובד 3. כוחה של ברירת המחדל 4. למה אתם לא מסוגלים להיות כמו כולם? 5. אז מה באמת קרה לאישה שסירבה להיות עוד בורג במכונה? אבל היא לא ויתרה. ---
למה את הזמן חייבת לעשות דברים חדשים? למה אתה חייב להיכנס לתחומים חדשים?
אתה לא מבין שזה יגרום לך להרגיש מבוכה על כך שאתה לא מתמידים?
את לא מבינה שהם יביטו עליך וילגלגו, באומרם "אהההה, היא לא ממוקדת"?
למה כשאתה שומע את הביטוי "תמצא משהו שאתה אוהב לעבוד בו, ולא תצטרך לעבוד יום בחייך", בא לך לדפוק את הראש בקיר: רק משהו אחד? איך אפשר לבחור?!
כן, כן, הבנו. חשוב לך לממש את עצמך, חיוני לך לתת דרור לכישרונות ולשאיפות שלך. אבל למה את לא מסוגלת לעשות את זה אחרי שעות העבודה? תאמצי לך תחביב או משהו.
למה אתה חושב שאת המעסיק שלך מעניין איך אתה מרגיש? מה אתה ילד? אז אמרו לך "אנחנו משפחה" או "חשוב לנו שהעובדים שלנו יבטאו את עצמו" ואתה אוכל את זה? האם אתה באמת עד כדי כך נאיבי?
א. הישרדות...
הדרייב הכי משמעותי במוח האנושי, הוא זה של הישרדות. אתם יודעים, הדבר הזה שגורם ללב שלכם לפעום, לראות לנשום, לכל מיני מערכות שאתם לא ממש יודעים מה הן עושות לעשות את העבודה שלהן. את רוב החלקים במוח שלנו, לא מעניין שנהיה מאושרים או מצליחים, אלא פשוט שנשרוד. עבור החלקים האלה, מסביר פרופ' ריצ'רד דוקינס "אנחנו מכונה להעברת גנים לדור הבא". זהו.
ב. ללא שינוי!!!
אחד הדברים שהמוח שלנו עושה, זה לרצות שדברים לא ישתנו. שינוי לטובה זה נחמד, אבל איפה שיכול להיות שינוי לטובה, יכולות גם להיות בעיות.
ובעיות זה מסוכן להישרדות.
זו, בין היתר, הסיבה לכך שבכל פעם שמישהו מציע לנו משהו חדש, אחר, שונה – אנחנו כמעט תמיד מחפשים מה לא בסדר. מה לא מספרים לנו?
איפה המלכוד? איפה זה יכול להפיל אותנו.
ג. ללא מחשבה, ללא מאמץ
אחד הדברים שמוח שלנו ממש לא אוהב לעשות, תאמינו או לא, זה לחשוב. כי לחשוב זה אומר שינוי. לרכוש מונחים חדשים, להבין דברים חדשים, לקרוא (חס וחלילה!) ו... לשנות את דעתנו, רחמנא לצלן.
מחשבה ומאמץ, זה אומר לבזבז אנרגיה, ובסופו של דבר, גם לקחת סיכון שאתה טועה. וטעויות זה רע להישרדות. הכי טוב לנו, זה קיצורי דרך!
ואתם יודעים מה קיצור הדרך הטוב ביותר?
משהו שמשפיע על החיים שלנו כמעט כמו כוח המשיכה: ברירת מחדל.
וזה אומר, שמעסיקים, משקיעים או מנהלים, רוצים מישהו שיתאים להם לתבנית מסוימת.
מה שמקובל בתעשייה, ברירת מחדל.
וכל מה שלא מתאים לזה, הוא "חריג", "שונה" או "בעייתי".
כשאתם במסעדה, ואתם מבקשים פפסי, מה קורה? אנשים סביבכם מסתכלים ולא מבינים. "למה הוא מבקש פפסי? מה, אין קוקה קולה?".
ברירת מחדל זה משהו שאומר "קיבלתי החלטה טובה, ללא סיכון, ומבלי לחשוב". כשחברה היא המובילה בשוק שלה, בקטגוריה, היא הופכת להיות ברירת מחדל.
ויש לזה ה-מ-ו-ן יתרונות: בגיוס עובדים, במכירות ללקוחות, בפחות נטישה, בקבלת יותר חשיפה תקשורתית, ועוד.
כשאתה מקבל עבודה בטבע, בצ'ק פוינט או באוסם, התגובה הראשונה היא "וואו, כל הכבוד". כמעט אף אחד לא שואל אותך "מה הם עושים?" השם מוכר, וזה מרגיש גדול, בטוח. מה זה משנה אם אתה נהנה מהעבודה או לא? אתה אמור להביא פרנסה הביתה, אתה לא הולך לקייטנה. שב בשקט, תעשה את העבודה, ותגיד תודה שמשלמים לך משכורת, ובבקשה, מספיק עם הפנטזיות. אתה לא אמור להיות מאושר, לבטא את עצמך, להצליח, להביא תרומה לעולם.
פ ר נ ס ה. רוצה שמישהו יאהב אותך? תאמץ כלב. לעבודה באים כדי להרוויח כסף, לא כדי "להרגיש".
איך יודעים שברירת המחדל מנהלת את חיינו – כמנהלים, כמגייסים, כצרכנים, כמצביעים?
רורי סאת'רלנד, סגן יו"ר משרד הפרסום אוגילבי אומר שאם יש לכם טיסה לניו יורק, וסוכן הנסיעות שלכם מסדר לכם טיסה לJFK, אתם לא אומרים מילה. כי זו ברירת המחדל. ואף אחד לא שואל אותך מדוע בחרת בברירת מחדל.
אבל אם הוא מסדר לכם לנחות בניוארק, ניו ג'רזי, שזה שדה קטן יותר, נוח יותר, עם אנשי ההגירה מגעילים הרבה פחות ונסיעה קצרה וזולה יותר למנהטן – הוא לוקח סיכון. כי זו כבר לא ברירת מחדל.
אם זה עובד טוב, אז סבבה.
אבל אם יש עיכובים, תקלות ובעיות?
במקרה של JFK, בעיות ותקלות זה אומר שחברת התעופה או שדה התעופה או תעשיית התעופה דפוקים.
במקרה של ניוארק, עיכובים ותקלות זו אשמת הסוכן "המטומטם" שבחר בשדה התעופה האידיוטי הזה.
ועכשיו, תחשבו שמנהל בחברה רוצה להמליץ על מועמד בלי שגרתי, על מוצר פחות מוכר, על מוצר טכנולוגי שאולי ישנה את העתיד – אבל אולי לא.
וזו טעות, אם מה שחשוב לך זה הישרדות: כי כמה מסוכן זה, לחשוף את עצמך לביקורת במקרה שמשהו ישתבש. כמה קריירות נהרסו בגלל שאנשים התחכמו ועשו את מה שהם האמינו שהוא "טובת הארגון"?
אם אתם מחפשים הסבר לאיך זה שאנשים לא חכמים, לא חרוצים ולא יצירתיים במיוחד, הפכו להיות בכירים – ברירת מחדל זו התשובה. אנשים מוכשרים עסוקים בסיכויים, והם לפעמים מצליחים. אנשים נבונים, עסוקים בניהול סיכונים, והם כמעט אף פעם לא נכשלים.
ברירת מחדל היא שמיכה חמימה שעוטפת אתכם בבית, ליד הקמין, בזמן שיש גשם זלעפות וסופה משתוללת מחוץ לבית. וכל זמן שתעשו מה שכולם עושים, תגידו את כל מה שכולם אמורים, אי אפשר יהיה להאשים אתכם – גם כשה"צואה תפגע במאוורר".
ואז תביטו על עצמכם: במקום לעשות את מה שהם רוצים, שזה שתלכו לבית הספר, תוציאו ציונים גבוהים, ואז תשרתו ביחידה "איכותית" בצה"ל, ואז תלמדו תואר אקדמי ואולי עוד אחד, ותתחילו לעבוד ותעשו מה שמצפים מכם, ותהיו שקטים ותביאו תוצאות – למה אתם חייבים להתחכם? למה אתם מוכרחים "לבטא את עצמכם", ו"להיות מאושרים", ולהרגיש שאתם "עושים משהו בעל משמעות"? חכמולוגים! מה אכפת לנו מה מעניין אתכם?! חשוב לנו מה מעניין אותנו!
מה, לא לימדו אתכם את "פירמידת הצרכים של מאסלו"? משכורת ובטחון כלכלי חשובים יותר מביטוי עצמי! הנה, פרופ' מאסלו אמר את זה!
כמובן, מי שבאמת קרא את מה שמאסלו עצמו כתב, ראה שאין שם שום היררכיה אבסולוטית שכזו, ושמאסלו מעולם לא צייר פירמידה. רגע... אבל בשביל לעשות את זה – צריך לחשוב וללמוד – ואנחנו אמרנו שזה משהו שהמוח האנושי לא אוהב לעשות, שכחתם?
בגלל זה אנחנו שואלים אתכם בראיון העבודה שאלות שאמורות לעזור לנו להבין – לא כמה אתם טובים, אלא כמה אתם דומים לברירת המחדל, לצ'ק ליסט שלנו – כדי שנוכל להצדיק את ההחלטה בצורה אובייקטיבית. ככה אי אפשר להאשים אותנו.
רגע, האם זה אומר שבמידה ואנחנו מרגישים משיכה לעשות מספר דברים, שאנחנו "לא בדיוק כמו כולם", זה אומר שנועדנו לחיים של בינוניות ותסכול?
האם אנחנו צריכים "להקשיב להורים שלנו" ולדכא את היצר שלנו לעשות, לחוות, לבחון, לבנות וליצור, רק כדי שנהיה עוד ברגים במכונה של מישהו אחר?
איך אפשר למצוא את ה ZONE שלנו, את המקום שבו נוכל לקום בבוקר עם חדוות יצירה, לעשות משהו שאנחנו אוהבים וטובים בו, להעניק את המתנה שלנו לעולם וליהנות מההערכה שלו בתגובות, מחמאות וכמובן – כסף?
הנה סיפורה של אישה, שעבדה במשרד פרסום תל אביבי.
והיא חזרה הביתה מדי יום, והרגישה ש"הכל בסדר". אבל הכל בסדר לא הספיק לה. והיא הרגישה שהיא רצתה לשים את שני הילדים שלה במוקד – אבל מבלי לוותר על קריירה.
החיים שאנשים אחרים "הינדסו" עבורה, לא התאימו לה.
היא החליטה שהיא לא רוצה להיות עוד בורג במכונה.
אבל זה לא קרה בן לילה. היא למדה אימון (קואוצ'ינג) ובמקביל החלה בתהליך אצל מאמנת אישית, ועם השנים, היא הבינה מה היא רוצה לעשות ולהיות: מאמנת של אימהות.
" אם לא אימנתי ילד להעז או להציב מטרה, לעצמאות מחשבתית וליוזמה, איך אצפה שבעתיד הוא ידע להתמודד עם המציאות של המאה ה-21? ואם אני לא עושה את זה בעצמי, איך אני יכול לדרוש את זה ממנו?" היא חשבה לעצמה.
היא החלה לשתף בדף הפייסבוק הפרטי שלה תובנות וניסיונות מוצלחים יותר ומוצלחים פחות על גידול הילדים, אותן שילבה בידע שצברה בתחומי האימון והפסיכולוגיה החיובית.
לאחר מספר חודשים החלו אימהות לבקש ממנה לאמן אותן להתמודד עם אתגרי ההורות בסלון ביתה. כמה חודשים קדימה, כשאימהות התחילו לבקש ממנה בצחוק לאמץ את הילדים שלהם או לעבור לגור אצלה בבית, היא הבינה שהיא עושה משהו משמעותי.
כמובן, היא הייתה צריכה להתמודד עם ה"קולות". אנשים מתעבים שינוי, זוכרים?
"מי את בכלל?"
"למה את חושבת שזה יצליח?"
"את תחזרי לפרסום עם הזנב בין הרגליים", ועוד פניני חוכמה. (עוד על סוגים של ביקורת ואיך מתמודדים איתה, כאן).
ובגלל שהיה לה המון ניסיון בעבודה במשרד פרסום, היא החליטה לבדוק את השטח, ולבצע "קבוצת מיקוד". ערב אחד היא פרסמה פוסט בפייסבוק וכתבה שהיא רוצה לפתוח קבוצת מיקוד בפייסבוק, עם 100 אימהות, והלכה לישון.
בבוקר התעוררה עם מאות בקשות הצטרפות מאימהות, ואז היא הבינה שהתחושות בטן שלה, היו נכונות. היום, אפרת לקט, שידועה בכינוי "אמא מאמנת", היא אחת הדמויות המובילות בישראל בכל מה שקשור לאימון להורות, והיא מעניקה כלים, תובנות וידע שעושה הבדל בחיים של עשרות אלפי אימהות לילדים עד לגיל התבגרות. היא מנתרת מהמיטה בבוקר, כי היא יודעת שהיא מתעוררת כדי לעשות הבדל בחיים של המון הורים וילדים.
אפרת לקט, נמצאת ב ZONE שלה, כי היא מיאנה להתפשר, סירבה לדכא את החלומות שלה, ודחתה את ה"המלצות" להיות עוד בורג במכונה ולהעביר את החיים בmode הישרדות.
ומה אתם בוחרים?
איפה אפשר ללמוד עוד על איך ניתן להיכנס ל ZONE שלנו? >> https://bit.ly/3aB8Y1K
מה קרה לאישה שסירבה להיות עוד בורג במכונה, "כמו כולם"?
