אם יש לכם מדשאה יפה בבית, מה זה אומר עליכם?

​​1. מה הקשר בין עקרונות השיווק לדייטינג?
 
תגידו, אפשר להכיר לכם מישהו?
נניח שאתם רוצים לסדר לחבר מישהי לדייט, בכל זאת, אתם רוצים מקום בגן עדן, לא? 
אתם פונים אליו, ואומרים לו "יש לי מישהי להכיר לך. היא בחורה טובה".
מה תהיה התגובה שלו?
קחו לכם רגע.
כן, כנראה שאתם מחייכים. 
אתם כמובן מוזמנים לנסות, ולא לסמוך עלי, אבל רוב האנשים "מבינים" שבחורה טובה היא בחורה שמנמונת, לא יפה במיוחד, לפעמים גם לא חכמה. האם זו עובדה? ממש לא. אני די בטוח שאתם מכירים בחורות יפיפיות, שהן גם נפלאות, חכמות, מלאות בנתינה וברגש.
אבל באותו הרגע, הדבר הראשון שקופץ לנו לראש הוא ... טובה = לא משהו.
אתם מבינים שאולי בשידוך לגברים אתם לא טובים, אז אולי ננסה בשידוך לנשים? 
אתם פונים לידידה, ואתם מסבירים לה שכדאי לה לצאת עם חבר שלכם, כי "הוא בחור מצחיק". מה תהיה התגובה האוטומטית שלה?
שוב, אתם מוזמנים לנסות, אבל רוב הבחורות "מבינות" שמדובר בבחור מכוער, שמן, מאוד גבוה עם תלתלים ו/או ג'ינג'י (בחיי, אלו התגובות שקיבלתי).
המחשבה הראשונה שעולה לראש, שזה אולי משהו אופייני לישראל, נכון? ולכן ניסיתי את זה בתל אביב, בודפשט, ניו יורק, וורשה, לוס אנג'לס וסידני, וזאת כדי לבטל את האפשרות של הטיה תרבותית. מאות גברים ונשים ענו את אותן התשובות בדיוק למרות רקע, גילאים, תרבות, פערים סוציו-אקונומיים, מיקום, העדפות ותפיסות שונים.
גם לא מעט נשים סופר פמיניסטיות לא יכולות שלא לחייך במבוכה כשאני שואל אותן, איך בחורה טובה נראית. משהו קורה בראש, משהו לא נשלט.
מה זה? 
איך זה ש"כולם" (חוץ מכם, כמובן) הבינו שאישה "טובה" וגבר "מצחיק" הם אנשים לא מושכים?
רוב האנשים מתקשים להסביר את התחושה הזו, את המחשבה האוטומטית הזו.
אלו שבכל זאת מנסים, אומרים משהו כמו "למה שמישהו חתיך, חכם ואתלטי יצטרך להצחיק מישהו?"
במילים אחרות, המילה הראשונה שבה משתמשים כדי לתאר את המועמד או המועמדת, מתארת את החוזקה הבולטת שלו.
אם מישהו מצחיק, כנראה שחברתית, זו היתה הדרך היחידה שלו להישאר במעגל החברתי ולא להידחק לשוליים. הוא היה הליצן של החבורה, כי המקומות הטובים יותר היו תפוסים.
מה קורה כשאומרים משהו כמו "בחורה יפיפיה"?
אז הבחור חושב לעצמו, היא בטח נראית סבבה, אבל אין הרבה שכל.
מה לגבי בחור שרירי, עם קוביות בבטן? המממ, רוב הסיכויים שמדובר במישהו לא חכם במיוחד, ומ-א-ו-ד מרוכז בעצמו.
אני קורא לזה, עקרון המשתמע. 
אנחנו מפרשים כמעט כל דבר סביבנו.  
 
2. מה זה פסיכולוגיה אבולוציונית ולמה זה בכלל מעניין אותנו?
 
יש תחום באקדמיה שנקרא פסיכולוגיה אבולוציונית. בין היתר, התיאוריה מסבירה חלקים בהתנהגות האנושית בהקשר של חיי השבט של לפני אלפי שנים: ככל שאדם היה רצוי יותר על ידי הקבוצה, הוא קיבל גישה לאוכל, להגנה ולזיווג טובים יותר. מי שלא היה רצוי במיוחד, נשאר בשוליים, וזכה לשאריות, בכל המובנים.
מה קרה למי שהוחרם ונפלט מהשבט? הוא כבר ימות תוך כמה ימים.
הצורך שלנו בחיבת אחרים הוא לא סתם עניין מקרי, מסבירים הפסיכולוגים האבולוציוניים, אלא אקט הישרדותי. המוח שלנו חושב שאם אחרים לא יאהבו אותנו, אנחנו נמות. מאחר ואחד התפקידים החשובים ביותר של המוח, לפחות אחד החלקים הקדומים שלו, הוא לשמור אותנו בחיים, הוא דואג שזה "יכאב" לנו כשנספוג ביקורת או לא נזכה לאהדה של אחרים.
אף אחד לא ממש עדכן את החלק הזה במוח שזה לא נכון בהכרח בעידן המודרני, נניח במערב אירופה או בצפון אמריקה.
ובכל מקרה, בין אם מבינים זאת או לא, גם היום וגם לפני 2,000 שנים, בכל חבורת ילדים, ומתבגרים היו מלך, מלכה, מקובלים, וליצן. ההבדל שלפני 2,000 שנים, חרם על מישהו פירושו היה מוות. במאה ה-21, חרם זה אומר שהילד הלא רצוי לא באותה קבוצת וואטסאפ סודית כמו ה"מקובלים". לכאורה, זו לא כזו דרמה. אבל אם הייתם יודעים כמה בני נוער שולחים יד בנפשם, יכול להיות שהייתם מבינים שיש פה משהו מהותי יותר.
 
האם זה אומר שלא משנה מה נגיד, אנשים יגידו או לפחות ירגישו באופן אוטומטי משהו רע? או שפשוט אנחנו צריכים לחפש בני זוג מתוך הבנה שעלינו להתפשר?
לא בדיוק.
כמעט לגבי כל מה שקורה לנו, אנחנו בודקים "מה זה אומר?" אנחנו השופטים, וכל אחד מקבל ציון.
בטבע, הטווס עם הנוצות הגדולות ביותר, זוכה בטווסית. עקרון ההכבדה, שניסח הזואולוג הישראלי אמוץ זהבי, שזה אומר בעצם "בלוף" שהמחיר שלו יקר. במקרה של טווס, לכאורה, זה לא הגיוני. הרי ככל שהזנב גדול יותר, קשה יותר לטווס לחמוק מטורפים. אבל הטווסית חושבת לעצמה: אם הוא מצליח לשרוד עם הזמן הענקי והכבד הזה, סימן שהוא מ-מ-ש תותח, לא? אותו אני רוצה!
וגם בני אדם כאלה, כמובן, אם כי לטעמי, עקרון ההכבדה הוא לא מקיף מספיק לתאר את שלל ההתנהגויות של בני אדם במצבים שונים, כי הוא מתמקד רק בהישרדות של בעלי חיים. עקרון המשתמע רחב יותר, ונוגע לשלל מצבים בתקשורת המונים ובשיווק רעיונות, שירותים ומוצרים. נרחיב על כך ברשומות אחרות, ובינתיים, בואו נדבר על ... דשא. 
 
3. למה דשא בבית זה נחשב כמשהו טוב? 
 
הדוגמא הכי קלה לעקרון המשתמע יכולה להיות מוצרי יוקרה, כמו שעוני פאטק פיליפ, יהלומים ורולס רויס, אבל אני דווקא רוצה לבקש מכם שתחשבו על דשא. אין כמעט בית פרטי בישראל בלי דשא. למה, בעצם? 
מי שהפך את הדשא לפופולרי, כנראה היה לואי ה-14. בעידן שבו הכלכלה היתה חקלאית, ואדם נבון היה מנצל כל פיסת אדמה שברשותו לגידולים חקלאיים, לואי ה-14 דווקא בחר לבנות מדשאות ענק יפיפיות. לכאורה, זה אקט לא הגיוני.
הרי המדשאות – אמנם יפיפיות, לא רק שלא יצרו תוצרת חקלאית, אלא גם עלו הון עתק בעלויות תחזוקה.
רגעעעע... אבל מה זה אומר על המלך?
שבניגוד לכל אחד משאר בני התמותה, הוא דווקא יכול להרשות לעצמו להחזיק דשא במקום עצי פרי וערוגות ירק.
זה אומר שהוא מאוד עשיר ומוצלח. זה אומר שהוא יותר טוב מכולנו ("כולנו" של לפני מאות שנים, כמובן), שצריכים לחיות בחרדה קיומית וחשש מהשפעות מזג האוויר על הגידולים שלנו.
במילים אחרות, בעידן החקלאי, שקידש ניצול יעיל של כל חלקת אדמה, דשא היה סמל סטטוס.
הדרך של מישהו שרוצה להראות שהוא טוב מאחרים, הוא שהוא משחק לפי כללים אחרים. ואם הוא יכול להרשות לעצמו, מה זה אומר עליו?
---
אחד הפסיכולוגים האבולוציונים המוערכים בעולם, הוא פרופ' ג'פרי מילר, מאוניברסיטת ניו מקסיקו. אתם מוזמנים לצפות בסרטון שלו.