סיפור ישן מספר על כך שיום אחד היתה רעידת אדמה חזקה, ואחת מביצי העיט התגלגלה במורד ההר לתוך לול התרנגולים שהיה שם. אחת התרנגולות ראתה את הביצה ודגרה עליה.
אחרי כמה ימים, בקעה הביצה וממנה יצא גוזל עיט.
"איזה מכוער הוא" אמרה אחת התרנגולות.
"גדול ומגושם כזה" הוסיפה תרנגולת אחרת.
אבל התרנגולת שחשבה שהיא אמו של העיט, קיבלה אותו כמו שהוא. יותר נכון, כמו שחשבה שהוא – תרנגול מוזר.
בכל פעם שהוא היה מביט לשמיים ורואה את העיטים היה אומר לאמא שלו "אמא, אני רוצה גם לעוף כמוהם!"
ואמא שלו היתה אומרת לו "טפשון, אתה לא יכול לעוף, אתה לא עיט, אתה תרנגול".
וכך חי העיט את חייו באמונה שהוא לא יכול לעוף, ניקר זרעונים וחי חיים של חוסר סיפוק, עם תחושת תסכול שלא מרפה ממנו.
עד שיום אחד, עיט נוסף, דומה, התקרב ללול.
"מה אתה עושה פה?" שאל העיט את העיט-תרנגול, "למה אתה לא טורף את התרנגולות?".
"מה זאת אומרת?" תהה העיט-תרנגול, "גם אני תרנגול".
העיט הנוסף צחק בקול. "מי אמר לך את השטות הזו? אתה באמת כל היום מלקט כאן גרגרים? אתה עיט! בוא ועוף אתנו – יחד נשלוט בשמיים".
ואז, בפעם הראשונה בחייו, העיט פרש כנפיו והמריא לשמיים, ותחושת התסכול שניקרה לה בלבו, נעלמה.
מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה?
1. מי שחי בתוך צנצנת, חושב שהמכסה זה השמיים.
2. כשאנשים אומרים לך "לא תצליח, אתה לא טוב מספיק, אין לך את זה, טובים ממך ניסו ונכשלו", אל תיקח ללב. הם לא מדברים עליך - הם מדברים על עצמם.
3. אנחנו הממוצע של 5 האנשים הכי קרובים לנו (כמו שאמר ג'ים רוהן). אם הם לא יכולים, הם מייצרים אצלנו תחושת מציאות שזה פשוט לא אפשרי.
4. לפעמים דווקא האנשים שהכי אוהבים אותנו הם אלו שמגבילים אותנו, ולפעמים דווקא אנשים זרים הם שבכלל מעניקים לנו את האמונה ואת היכולת לפרוש כנפיים ולעוף.
5. בסופו של דבר – מה שחשוב זה לא מה אנחנו יודעים או חושבים. מה שחשוב זה מה שאנחנו מרגישים. אנחנו לא יצורים חושבים עם רגשות – אנחנו יצורים רגשיים עם מחשבות.