רגע של השראה: איך הפך סילבסטר סטאלון לרוקי?

בתחילת שנות ה-70, סילבסטר סטאלון היה שחקן כושל, שבגלל שיתוק חלקי של שריר הלסת, נשמע ונראה טיפש.
הוא השתתף בכמה סרטי סוג ג', לפעמים אפילו ללא תשלום, רק כדי לקבל זמן מסך, אבל לא היה נראה שהחיים שלו הולכים לשום מקום. הוא היה חוזר הביתה, ופוגש את המבט המאוכזב של אשתו ההרה, שהיתה צועקת עליו לצאת ולמצוא עבודה ולהביא כסף הביתה.
סטאלון סירב.
מבחינתו, הוא היה חייב להצליח בסרטים, בקולנוע. הכול או כלום. הוא חשש שאם הוא ימצא עבודה, הוא יאבד את הרעב שלו, ויהפוך לסתם מישהו.
"הרעב שלי היה היתרון היחידי שהיה לי," הוא אמר שנים לאחר מכן. את התובנה הזאת הוא הכניס לתסריט, בצורה הפוכה, כשמיקי, המאמן שלו, לועג לו שהוא עובד בתור גובה עבור המאפיה. 
הוא הלך ביום חורפי אחד ברחוב בניו יורק, והרגיש שהוא קופא מקור. כדי להתחמם, הוא נכנס לספרייה הציבורית, והתיישב. מישהו השאיר שם ספר שירים של אדגר אלן פו, סופר, משורר ועורך ספרותי שתרם רבות ליצירת הז'אנר הבלשי והמדע הבדיוני בספרות. משעמום, הוא התחיל לעלעל בספר... ונשאב לתוכו.
סטאלון התאהב בכתיבה של פו, והבין משהו לגבי עצמו: שהוא צריך לעסוק באנשים אחרים, ולא בעצמו, ושמה שהוא צריך לעשות, זה לכתוב תסריט שיגע בנשמה של אנשים. הוא ניסה כל מיני כיוונים, עד שמכר איזה תסריט ב-100 דולר. זה היה לא רע, אבל גם לא מספיק.

בשלב כלשהו, לא היה לו כסף לשלם על החימום בדירה, והוא נאלץ למכור את הכלב שלו, באטקוס (Butkus), כי לא היה לו אוכל ראוי לתת לו. הוא הלך לחנות סבן אילבן (seven eleven), והצליח למכור את החבר הכי טוב שלו בתמורה ל-40 דולר. הוא לקח את הכסף, הסתובב ללכת ופרץ בבכי על השפל שאליו הגיעו חייו.

שבועיים לאחר מכן, סטאלון רואה בטלוויזיה קרב של מוחמד עלי נגד צ'אק וופנר (לצפייה בקרב המלא, הקליקו). לתדהמתו של סטאלון, וכל מי שראה את הקרב, וופנר הצליח להחזיק מעמד 15 סיבובים וספג כ-500 אגרופים תוך כדי, עד שהפסיד בסוף. תוך כדי, הוא גם הצליח להפיל את עלי, הפעם הראשונה שעלי ספג נוקאאוט בתור אלוף עולם באגרוף. 
סטאלון, אחוז דיבוק, ישב כל הלילה וכתב תסריט על סיפורו של "רוקי", מתאגרף שמקבל הזדמנות להתמודד מול אלוף העולם באגרוף. 20 שעות רצוף הספיקו כדי לייצר את התסריט הנפלא (ששוכתב לאחר מכן, ורק 10% מהטקסט המקורי נשאר, אבל כמו שאומרים DONE IS BETTER THAN PERFECT).
סטאלון ישב בדירה הקטנה שלו, הביט על התסריט שכתב, ורעד מהתרגשות.
הוא הלך וניסה למכור את התסריט, וכולם אמרו לו שהתסריט צפוי, קיטשי, מגוחך.
לאחר מכן, בערב שבו הסרט היה מועמד לאוסקר, סטאלון עמד והקריא את הביקורות.

אחרי כמה שבועות, הוא פוגש מפיקים, ארווין וינקלר ורוברט צ'רטוף, שמוכנים לשלם לו 25,000 דולר על התסריט – סכום עתק, שהיה מוציא את סטאלון מהבוץ.
סטאלון אומר "לא".
הם מעלים את ההצעה שוב ושוב, ומגיעים ל-125,000 דולר. סטאלון, אז תפרן, מסרב.
רגע, מה?
"אני רוצה לככב בסרט", הוא מסביר להם.
"השתגעת?!" הם הזדעזעו, "אתה תסריטאי".
"לא, אני שחקן. אני רוקי", הוא מתעקש.
"אנחנו צריכים כוכב, מישהו פופולארי, כמו ריאן אוניל", השיבו לו. הם רצו שחקן נאה, שהיה מוכר לציבור מהסרט "סיפור אהבה", ובעברו בונוס: הוא היה מתאגרף. הם לא רצו להמר את ההשקעה על שחקן סוג ג' שאף אחד לא מכיר.
סטאלון התעקש להיות רוקי. הם התעקשו על אוניל. הוא יצא מהחדר.
אחרי  שבועיים, הם התקשרו עם הצעה חדשה: 250 אלף דולר לתסריט, בתנאי שאתה לא משחק בסרט. הוא אמר לא.
הם חזרו אליו שוב, עם הצעה מדהימה של 350,000 דולר, סכום עתק עבור סטאלון, שאז חי מתקציב של כ-36 דולר לשבוע.
סטאלון עמד בסירובו.
"אני הכוכב של הסרט," הוא אמר להם. "אני רוקי".
בסוף הם סיכמו על 35,000 דולר בלבד + אחוזים מההכנסות של הסרט.

מה הדבר הראשון שסטאלון עשה עם הכסף?
אם אתם אוהבי כלבים, התשובה ברורה לכם: הוא חיפש את הבחור לו הוא מכר את הכלב. אז לא היו סלולרי ואינטרנט, והוא בילה בseven eleven  שלושה ימים, עד שהגיע הבחור. הוא הציע 100 דולר בחזרה על באטקוס. הבחור סירב.
סטאלון הציע 1,000 דולר.
הבחור אמר לא.
בסוף הם סגרו על סכום של 15,000 דולר + תפקיד בסרט. ( אם אתם רוצים לראות מיהו, זה הבחור נמוך הקומה, השרת "מייק", בסצנה הזאת ).
זה מה שקיבל אותו בחור, ג'ימי גמבינה "ליטל ג'ימי", על כלב שהוא קנה חודשיים לפני כן ב-40 דולר.
בסרט רוקי הושקעו פחות ממיליון דולר. התקציב היה כל כך דל, שרוב הניצבים וחלק מהשחקנים היו קרובי משפחה של אנשי ההפקה.
אבל בסופו של דבר, הכל השתלם.
ההכנסה מהסרט עמדה על 225 מיליון דולר – הצלחה ענקית.
רוקי הפך להיות מותג סרטים מוכר ומצליח (8 סרטים, כולל "קריד" ו"קריד 2"), שהכניסו קרוב ל1.5 מיליארד דולר, ופס קול הסרט הנפלא העניק השראה למיליונים. הסרט רוקי זיכה את סטאלון במועמדות לאוסקר ולפרס גלובוס הזהב בגין התסריט המקורי הטוב ביותר והשחקן הטוב ביותר, והפך אותו לחלק בלתי נפרד מחיינו למשך שנים רבות.

זה לא רק סיפור מעורר השראה לאנשים שרוצים להגשים את החלומות שלהם; זהו גם סיפור על המחיר שצריכים לשלם – אי ודאות, וחיי מחסור - כדי לגרום לדברים לקרות.
אדם שלא היה משוכנע שהוא צריך, ראוי ומיועד להיות כוכב קולנוע, היה לוקח את ה350,000 דולר, ואומר, "נתארגן מחדש, ונראה מה עושים הלאה".
סטאלון ידע מה הוא רוצה להיות. וכשאדם יודע מה הוא רוצה להיות, אין לו בעיה לשלם את המחיר שצריך לשלם.
---

---

בונוס לחובבי הסטוריטלינג, הנה חומר למחשבה: 
מה זה מזכיר לכם? יש פה סיפור סינדרלה, סוג של.

הדמויות האחרות בסיפור, הן שטוחות. למשל, אשתו שלא מפרגנת לו, היא קצת כמו האחיות החורגות בסינדרלה.
יש פה מעין הקבלה דיכוטומית נסתרת בין האישה והכלב, כי לכאורה האישה "לא אהבה ללא תנאי", ואילו הכלב "אהב ללא תנאי", לכאורה. 
סטאלון, גיבור הסיפור הוא "קורבן". הוא מתקשה למצוא תפקידים, כי... אנשים לא מביטים מעבר לחזות החיצונית, ולא רואים את הפוטנציאל שלו.
יש לו מטרה אחת, לגיבור שלנו, והיא להפוך להיות שחקן קולנוע. ומה הוא מוכן להקריב למען המטרה הזאת? מה המחיר של החלום שלו, מהו "הקנס" שהוא מוכן לשלם במידה והוא נכשל? הכול. סטאלון מוכן להקריב את הזוגיות והמשפחה שלו, את הכלב שלו, את איכות החיים שלו, את הכסף הגדול שהבטיחו לו על התסריט.
כי עבור סטאלון שלנו, זה שחקן קולנוע או כלום.

האם הסיפור הזה מציג את כל הפרטים, את כל מה שקרה, את כל מה שעבר על סטאלון? בוודאי שלא. כי יש הרבה פרטים שחורגים מהנרטיב, שיקלקלו את זרימת הסיפור, ואז, אנחנו נאהב אותו פחות. למשל, יכולנו להגיד "בושה! אדם מבוגר ששוגה באשליות שהוא שחקן קולנוע ולא מביא פרנסה הביתה, בזמן שאשתו בהריון – אדם חסר אחריות! וכשהוא כן מביא כסף הביתה, אשתו מגלה שהוא מכר את התכשיטים שלה. 
כמובן, יש בסיפור הזה התעלמות מוחלטת מרגשותיה של אישתו ההרה, שחרדה באופן טבעי ולגיטימי לגורל עתידה ועתיד התינוק שלה. אבל זה לא משרת את הנרטיב, נכון? לא אם אנחנו רוצים שסטאלון יהיה "גיבור הסיפור". 

איזה פרטים כן מופיעים? פרטים שגורמים לנו להאמין באמיתות הסיפור. למשל, הסיפור על ליטל ג'ימי, שקנה מסטאלון את הכלב ואז מכר לו אותו בחזרה, וגם דאג לקבל תפקיד בסרט – וזה גורם לנו להרגיש שזו לא סתם אגדה אורבנית.
העניין בסיפור טוב, הוא לא רק מה יש בו, אלא גם מה אין בו.

וגם כשיש פרטים, הם ארוזים יפה, לא מעיקים, לא גורמים לנו לחשוב – חס וחלילה.
אנחנו כל הזמן מתרגשים ומזדהים. כמעט כולנו היינו במקום שבו אנחנו לא מוערכים, לא מאמינים בנו, לא חושבים שנצליח – אז אנחנו יודעים למה סטאלון כל כך רוצה להיות רוקי, מדוע הוא צמא להכרה, להוכחה שהוא מסוגל, שהוא לא עוד "וואנאבי שחקן" שמשלה את עצמו – אלא כוכב קולנוע אסלי בהתהוות.

עכשיו, איך הייתם בונים את הסיפור שלכם, של החברה שלכם, של המוצר שלכם? איזה פרטים אתם צריכים "לנקות" או להשמיט, כדי שהסיפור שלכם יעבוד?