בהמשך לדיון בשאלה "מדוע אנשים נהנים לשחק אבל לא לעבוד?", זכיתי לצפות בהרצאה מרתקת שנקראת "אפקט סופר מריו".
מארק רובר, איש נאס"א ואפל לשעבר, שם לב שכאשר הבן הפעוט שלו לומד ללכת, הוא לא טרוד במה אנשים אחרים חושבים עליו. הוא גם לא שם לב אם מישהו מדד לו את מספר הניסיונות. אף אחד מההורים גם לא לעג לילד כשהוא מעד. הילד, כמו כל הילדים, ניסה וניסה עד שהצליח.
אז אם יש לנו את זה בתור ילדים, מה קורה לנו בתור מבוגרים, שגורם לנו לחשוש לנסות וללמוד דברים חדשים?
הוא החליט לפרסם אתגר לציבור, שבו הוא (לכאורה) ניסה להוכיח שכל אדם יכול ללמוד לקודד, לא משנה מה הרקע שלו, הגיל שלו או ההשכלה שלו. כ-50 אלף איש השתתפו בניסוי, בו התבקשו לתכנת נסיעה של מכונית במבוך.
העניין שהיה שם "טריק" קטן. הקהל חולק לשתי קבוצות של 25 אלף איש, וכל משתתף - כשנכשל, קיבל את אחת משתי הודעות שונות לפי הקבוצה.
א. זה לא עבד. איבדת 5 נקודות. יש לך עכשיו 195 נקודות. אנא נסה שנית.
ב. זה לא עבד. אנא נסה שנית.
***
רגע למחשבה: באיזה מקרה אנשים הצליחו יותר לדעתכם? א' או ב'?
***
מסתבר ששיעור ההצלחה היה שונה מאוד בין הקבוצות.
אנשים שקיבלו הודעה שהם "איבדו נקודות", למרות שאין שום משמעות או ערך לנקודות הללו, איבדו עניין מהר יותר והצליחו פחות.
בממוצע, מדובר על כ-5 ניסיונות בלבד, עם שיעור הצלחה של 52%.
לעומת זאת, במקרה של אנשים שקיבלו את הודעה ב', הם המשיכו וניסו 12 פעמים בממוצע, עם שיעור הצלחה של 68%.
מסתבר, כי כשאתה מעניש אנשים על ניסיון כושל, אתה מגדיל את הסיכוי שהם ינסו פחות ויכשלו יותר.
ובהרבה מאוד מקרים, כשהופכים "עבודה" ל"משחק", כמו כשהופכים מבחן מיומנות למשחק סופר מריו בנינטנדו, מגלים שאנשים נהנים מהתהליך, ממוקדים בלמידה ובהשגת היעד, ולא טרודים ב"כישלונות" ו"במה זה אומר עלי?".
מומלץ לצפות בהרצאה הקצרה והנפלאה.