אם מסעדות היו מנוהלות כמו חברות תעופה, איך זה היה מרגיש?

 

  1. תחשבו על המקרה הבא:
    אתם נכנסים למסעדה האהובה עליכם, מתכוננים לאכול את המנה שפנטזתם עליה כל השבוע. האוכל מגיע, אתם נהנים, ובסוף מגיע החשבון – והלב שלכם נופל. המחיר הוכפל פי 2.5. אתם קוראים למלצר ושואלים בזעזוע: "איך זה יכול להיות?". המלצר, ספק נבוך, מסמן למנהל להגיע.

    המנהל מגיע, בארשת בלתי מתפשרת, מסביר: "ככה זה. התקנו מערכת תמחור דינמית חדשה, שמשתמשת באלגוריתם זמן אמת כדי להתאים את המחירים למגוון פרמטרים."
    אתם מביטים בו בעיני עגל "אלגו-מה?!"

    והוא ממשיך להסביר, "למשל, ככל שהתפוסה במסעדה גבוהה יותר, המחיר של המנות עולה, כי זה אומר שהביקוש עולה – והמחיר צריך לעלות בהתאם. מי שמזמין מקום באותו היום, משלם הרבה יותר ממי שמזמין לפני חודש, כי אם הוא הזמין ברגע האחרון, זה מראה שהוא לחוץ – ולכן מוכן לשלם יותר."
    אתם מבולבלים לגמרי. האורחים שלכם נסערים. "איפה נשמע כזה דבר?!"

    בינתיים מגיעים עוד כמה אורחים, ביניהם חברים שלכם. המארחת לוקחת אותם דרך המסעדה, עם השולחנות היפים, מוזיקת הרקע והמפות, דרך המטבח, עוברים במסדרון מטונף ומשם היא מוליכה אותם החוצה, לחצר האחורית, ומושיבה אותם, ליד ערימות הזבל.
    שם, בשולחן חד פעמי, עם כסאות חד פעמיים וכלים חד פעמיים, הם יושבים, מביטים אחד על השני במבט מבולבל.

    המלצרית ניגשת עם פרצוף חמוץ. "אתם הזמנתם ארוחת צ'רטר, נכון?".
    אחת הנשים פורצת בבכי, ובן זוגה פונה אל המלצרית. "אפשר כוס מים? רגילים, מהברז".
    "זה 10 שקלים, כן?" המלצרית יורה לעברו, "ולגבי התיק שלה," היא מצביעה על התיק של אשתו המאוכזבת, "זה בתוספת תשלום".
    "תשלום על תיק!? השתגעתם?"
    "אדוני היקר, ככה זה. אני לא קבעתי את החוקים", היא קובעת בפסקנות. 



     

  2. בתוך המסעדה, בחלק היוקרתי ביותר, ניגש המנהל אל אחד הסועדים.
    "אני מתנצל, אבל אתם תצטרכו לפנות את המקום".
    "מה?! אבל רק עכשיו הזמנו את האוכל!"
    "לצערי, אשתו של השף רוצה לשבת עם חברות שלה. השף אמר שאם היא לא מתיישבת כאן, אתם לא מקבלים אוכל".
    "מה לעזאזל עובר עליכם?!"
    "אני מתנצל אדוני, אבל הוא חבר וועד, ככה זה".

    בינתיים, בחוץ, באזור "הצ'רטר", אחד היושבים מנסה לאלתר.
    "יש לי נקודות בלקוח המתמיד שלכם. כי אני אוכל פה הרבה. אני יכול לשדרג ולעבור פנימה, לאזור היפה?"
    "אני ממש מצטערת, אבל אי אפשר להשתמש בנקודות האלה בימים א' עד ה' ובסופי שבוע ובחגים," מסבירה המלצרית.
    "אה," הוא מגרד בפדחת. "אז מתי אפשר?"
    "תבדוק באתר, הם מעדכנים מפעם לפעם".

    ואז ברגע אחד של תושייה, נציגים מכל השולחנות קמים וניגשים אל המנהל.
    "אפשר להבין מה קורה פה? מרגיש כמו מצלמה נסתרת", שואל אחד מהם.
    "כן, ומצחיק כמו יהודה ברקן" מוסיף אחר, בנימה סרקסטית מודגשת.
    אף אחד שם לא מחייך.
    את המנהל שום דבר לא מרגש כבר, והוא עונה, באדישות, "אה, עבדתי שנים בתחום התעופה והמלונאות. ככה זה עובד שם". 



     

  3. עכשיו תעשו לכם תרגיל נחמד:
    תחליפו את המילה שף במילה טייס. את המילה מסעדה במילה מטוס. ותגלו שכל מה שנראה לכם מגוחך בסיפור לעיל, מתרחש מדי יום בעולם התעופה.

    תעשיית התעופה היא אחת התעשיות היחידות, שבאופן מצרפי לא מרוויחה כסף. זה מבלבל, כי לפעמים היא מרוויחה, אבל כשהיא מפסידה – היא מפסידה המון: רק בין השנים 2001 עד 2005, חברות התעופה בארה"ב לבדה הפסידו 40 מיליארד דולר. וזה עוד לפני ועדי עובדים שמנצלים את כוחם.

    זה נשמע מוזר, שתעשיה עם אלגוריתמים מתוחכמים, בסופו של דבר מפסידה כסף בגלל תחרות לא הגיונית בין החברות (מה לעשות שלכל מדינה צריכה להיות "חברה לאומית"...), מחירי נפט או ועדי עובדים אגרסיביים – ולא פחות מכך: שהיא לימדה את הלקוחות שלה לא להיות נאמנים.
     
    וורן באפט אמר שאם האנשים שצפו באחים רייט מטיסים את המטוס הראשון שלהם היו קפיטליסטים אמיתיים, הם היו צריכים ליירט את המטוס. בקיצור, אם אתם רוצים לוודא שהתעשייה שלכם לא תרוויח כסף, תשתדלו ליישם כמה שיותר "מהתבונה" של עולם התעופה.

    ---

    (אם היה לכם זמן לקרוא ספר אחד בחודשים הקרובים, איזה ספר מומלץ לקרוא? הקליקו כאן)