איך במקום לגרום לילדים (ולעובדים) להרגיש כמו כשלון, אפשר לגרום להם דווקא להצליח?

1. מה (באמת) מעניין אותנו לשמוע?

שני חברים טובים, טיילו להם בשעת צהרים ברחוב הומה אדם. הם דיברו על החיים - כל אחד ומה שמציק לו ומטריד את מנוחתו, נאלצים מעת לעת להרים את קולם כדי להתגבר על צופרי המכוניות ורעשי הרחוב. לפתע עצר אחד מהם, הניח את ידו על כתף חברו וסימן לו להפסיק לדבר. כך עמדו רגע בשקט ואז הסתובב החבר שעצר, התכופף והשתחל מתחת לגדר מתכת שהייתה לימינם ונעלם מאחורי ערימת אבנים.

לפני שחברו המופתע הספיק לשאול מה קרה ולאן הוא נעלם, הופיע חברו שוב מאחורי הגדר, מתרומם על רגליו כשגור חתולים קטן ורועד בידיו, וכנראה הציל את חייו​.

"תשמע, זה מדהים!", אמר חברו, "יש רעש עצום סביבנו: מכוניות צופרות, צעקות, אני בקושי שומע את עצמי... איך הצלחת לשמוע ציוץ עדין של חתלתול קטנטן בתוך התוהו ובוהו הזה?!״.

"ידידי״, חייך החבר, ״אין לי שום יכולת מיוחדת״.

״מה אתה אומר לי?״, שאל החבר, ״שכל האנשים פה ברחוב יכולים גם הם לשמוע קול חלש שכזה בתוך ההמולה? אני בכלל לא בטוח... נראה לי שפשוט לך יש חוש שמיעה מפותח במיוחד״.

״בוא נבדוק את זה״, אמר החבר והוציא מטבע מכיסו.

"שים לב, הרעש של התנועה ברחוב הוא אותו רעש והבט מה יקרה עכשיו" ובעודו מדבר, השליך את המטבע על המדרכה.

המום הביט החבר על המתרחש: האנשים הסמוכים להם נעצרו מיד דרוכים וקשובים, אפילו כאלה רחוקים מהם יותר, הרימו את ראשם מחפשים בעיניהם את מקור הקול.

״למדתי כבר מזמן״, חייך החבר, ״לכולנו יש כישרון הקשבה נפלא. השאלה רק מה מעניין אותנו לשמוע...״

2. מהי תפיסת העולם שלך?

הפסיכולוגית ד"ר קרול דוואק בספרה, MINDSET: changing the way you think, שואלת שאלה מעניינת: האם לדעתך הצלחה זה משהו שאתה לומד לעשות או אתגר שבו אתה מוכיח את החוכמה שלך?

במחקר שלה, גילתה ד"ר דוואק, שיש שתי תפיסות עולם או (שני הלכי רוח) אצל אנשים: תפיסת עולם "קבועה" ותפיסת עולם "צומחת".

מה מאפיין אנשים עם תפיסת עולם קבועה? איך הם רואים דברים?
א. כשרון ויכולות – עבורם, זה משהו מולד. או שיש לך את זה, או שאין לך את זה.
ב. אתגר – משהו שצריך להימנע ממנו, עלול לחשוף יכולות נמוכות, מקסימום מנסים פעם או פעמיים ומוותרים.
ג. מאמץ – מיותר, משהו שעושה מי שלא טוב מספיק.
ד. פידבק – זה לא פידבק, זו ביקורת, היא אישית נגדם והם נוטים להילחם בה.
ה. כישלון – משהו שמייאש אותם, ואם קורה, הם מאשימים אחרים.

ולפני שאתם קופצים עם "אני לא כזה", תזכרו שרובנו, רוב הזמן, נוהגים כך. ויותר גרוע, זה הלוך הרוח ברוב הארגונים – בחברות, במשרדי ממשלה, בצבא.
הסיבה שחנפנים ואנשים שלא נוטלים סיכונים (אבל כן נוטלים קרדיט) כמעט תמיד מקודמים ומצליחים במקומות עבודה, קשורה בין היתר להתאמה של ההתנהגות שלהם להלוך הרוח הזה, שכנראה קיים ברוב הארגונים.
במילים אחרות: אם בארגון שלכם 'כישלון בפרויקט' פירושו שאתה אדם כושל ולא מוכשר, למה שתיקח סיכונים?
ואם נכשלת, למה שתיקח אחריות במקום שרואה באחריות הודאה בכך שאתה חדל אישים וחסר יכולות?

ומה מאפיין אנשים בעלי תפיסת עולם צומחת? הם רואים את העולם אחרת:

א. כשרון ויכולות – משהו נלמד ונרכש, אדם תמיד יכול להשתפר
ב. אתגרים – משהו שצריך לחבק, הזדמנות צמיחה, "בוא ננסה"
ג. מאמץ – חיוני, זה המסלול להיות אלוף בתחומך
ד. פידבק – חשוב, משהו ללמוד ממנו, הזדמנות להשתפר
ה. כישלון – תזכורת לעבוד קשה וחכם יותר בפעם הבאה

השאלה היא לא "מי מהם צודק?" – כי אפשר להצליח גם כשאתה מקובע וגם כשאתה צומח, וכמו רוב הדברים בחיים, ה"אמת" של רובנו נמצאת אי שם בספקטרום בין שני הקצוות האלה.

השאלה הנכונה היא קודם כל, באיזו סביבה אתם פועלים? אם הסביבה שלכם היא עם הלך רוח קבוע ואתם דווקא מאופיינים בהלך רוח צומח, מה הפלא שאתם מתוסכלים בעבודה? ואם אתם המנהיגים או הבוסים, תשאלו את עצמכם: איזו סביבה אני רוצה לייצר? 
 

Alone, Boy, Park, Young, Sad, Outdoor, Lonely, People

3. מה קורה כש"עדיין לא" מחליף את "נכשל"?

בעולם שבו גם מבוגרים וגם ילדים נמדדים כל הזמן, ומקבלים ציונים – אם במסגרות פורמליות (בחינה בלימודים, הערכת ביצועים לעובד) ואם במסגרות לא פורמליות (למשל, מדיה חברתית, חברים, שכנים וכו'), אנחנו חיים במתח רב.
האם אנחנו טובים מספיק? מצטיינים או בינוניים? מעולים או כושלים? לא צריך לספר לכם מה זה עושה למבוגרים – אתם כבר יודעים. אבל מה זה עושה לילדים?

דוואק מסבירה שרוב התלמידים, כשהם לא מצליחים להתמודד עם בעיה או תרגיל, מרגישים שזה טרגי, קטסטרופי. מנקודת המבט של החשיבה היותר מקובעת שלהם, האינטליגנציה שלהם נשפטה והם נכשלו. הם נלכדו ברודנות של "העכשיו". אגב, זה עובד גם במקרה של הצלחה: כשמחמיאים לילד על האינליגנציה שלו במקום על המאמץ, על הדרך, הוא חושש לנסות שוב. למה לקלקל את הרושם הטוב שהוא הותיר? 

ומה יקרה במבחן הבא?
הילדים סיפרו לדוואק וצוות המחקר שלה, שהם כנראה ירמו בפעם הבאה במקום ללמוד יותר אם הם יכשלו במבחן. במחקר אחר, לאחר כישלון,  הם חיפשו אחר מישהו שהלך לו יותר גרוע מאשר להם כדי שהם יוכלו להרגיש ממש טוב לגבי עצמם. 
ובמחקר אחרי מחקר, הם ברחו מקשיים. 
מדענים מדדו את הפעילות החשמלית במוח שלהם, בזמן שתלמידים התעמתו עם טעות, וגילו שכמעט ואין פעילות. הם בורחים מהטעות. הם לא מתמודדים איתה. נשמע מוכר?

ומה לגבי התלמידים עם תבנית החשיבה של צמיחה? אלו שמבינים שהיכולות שלהן מסוגלות להתפתח? גם כשקשה, גם כשהם נכשלים, הם מתמודדים לעומק. הם מעבדים את הטעות. הם לומדים ממנה והם מתקנים אותה. 

למה?
בגלל שהם חושבים במונחי "עדיין לא".

בבית ספר בשיקגו, מספרת דוואק (היא לא ציינה מפורשות את שם בית הספר) רצו ליישם שינוי בתכנית הלימודים, במקור, כדי לחסוך בעלויות...
אבל התוצאה שלהם היתה מפתיעה, הילדים הפסיקו להרגיש שהם כישלון.
מה היה הפתרון? במקום לתת ציון "נכשל", אומרים לתלמיד "עדיין לא".

ואז במקום לחשוב שהוא לא טוב מספיק, הוא מבין שהוא עדיין לא התאמץ מספיק כדי להצליח. הפוקוס הופך להיות התהליך, ולא האדם עצמו. הילדים מאמצים תבנית חשיבה צומחת.

השיטה מאומצת ביותר ויותר מקומות, ועם תוצאות מרשימות.
בשנה אחת, גן ילדים בהארלם, ניו-יורק הגיע לאחוזון ה-95 במבחן ההישגים הארצירבים מהילדים הללו לא ידעו להחזיק עיפרון כשהם הגיעו לבית הספר.  
בתוך שנה אחתתלמידי כיתה ד' בדרום הברונקס, שהיו בפיגור רבהפכו לכיתה ד' במקום הראשון במדינת ניו יורק במבחן המתמטיקה של המדינה.
תוך שנה וחציתלמידים ילידי אמריקה ("אינדיאנים") בבית ספר בשמורה זינקו מהמקום האחרון במחוז שלהם למקום הראשוןוהמחוז הזה כלל תלמידים אמידים מסיאטל
במילים אחרות, הילדים של הילידים ניצחו את ילדי עובדי מיקרוסופט ואמזון, ועוד במתמטיקה.

מה לדעתכם יקרה אם תיישמו את עקרון ה"עדיין לא" בחיים שלכם, בבית שלכם, ובארגון שלכם?
---
עוד על הנושא, אפשר לקרוא כאן

---
איפה אפשר ללמוד ברצינות על סטוריטלינג למנהלים, יזמים ובעלי עסקים? 
הקליקו לפרטים >> סדנת סטוריטלינג מעשית של אליאב אללוף
---
תקציר מחקר: מה קורה כשמחמיאים לילדים על המאמץ שהם השקיעו, ולא על האינטליגנציה או הכשרון המולד שלהם?