לפני הרבה שנים, בחור בשם טוני, טיוואני-אמריקאי, קם בבוקר, והרגיש משהו מוזר.
הוא הרגיש ... לא טוב.
וזה בהחלט היה לא ברור, כי הוא היה מולטי מיליונר, צעיר, ובריא.
היה לו את כל מה שאפשר לחלום עליו כשאתה בחור צעיר: מכונית יוקרה, חברים, זוגיות, בריאות, וכמובן, וחלקו בחברת סטרטאפ מצליחה היה שווה קרוב ל-100 מיליון דולר.
ׁ(credit: https://www.flickr.com/photos/dhbook/5493462402/sizes/m/in/photostream/)
אז מה היה מוזר?
שהוא קם בבוקר, ולא התחשק לו ללכת לעבודה.
שזה מוזר בהחלט, כי זה קרה לו כבר שלושה חודשים ברציפות, וכי הוא אחד הבעלים, וזו היתה חברה שהוא הקים וניהל. חברה עם תוצאות עסקיות מדהימות. אז למה שלא יהיה לו חשק ללכת לעבודה?
בגלל התרבות הארגונית שנוצרה שם.
כבר לא היה נעים להיות בעבודה. למרות שהוא הבוס.
לא באמת קרה שם משהו יוצא דופן: כנראה שברוב המקומות שתעבדו בהם, תהיה פוליטיקה ארגונית, גניבת קרדיטים, תככים ומזימות, ואנשים יעמידו פנים, אנשים ינסו לקבל כמה שיותר ולתת כמה שפחות.
עכשיו הציניקנים בטח אומרים משהו כמו "אבל מי אמר שצריכים ליהנות בעבודה?"
והאנשים הריאליים ממלמלים "לעבודה הולכים כי אין ברירה, לא?".
אבל את טוני, כל זה לא עניין.
הוא החליט למכור.
מיקרוסופט קנו את החברה, לינקאקסצ'יינג, ב-265 מיליון דולר.
טוני הפך למשקיע הון סיכון, אבל אחרי כמה עשרות השקעות באמצעות
קרן VENTURE FROGS, הוא הבין שמשעמם לו, ואין לו באמת עניין להיות פיננסייר כל חייו.
ואז הוא פגש את "זאפוס", חברת סטרטאפ שרצתה למכור נעלים דרך האינטרנט.
חודשיים אחרי שהשקיע בה 1.6 מיליון דולר, הצטרף טוני שיי לחברה הצעירה כמנכ"ל. השנה היתה 2000.
אחרי 3 שנים של ניסיונות, טוני שיי מצא את "המתכון", ועיצב חברה שממש כיף לעבוד בה – ולא בגלל שזורקים על העובדים כסף, אלא פשוט כי דואגים לגייס אנשים מסוג מסוים, שהחיים לימדו אותם דברים מסוימים, ויצר מקום עבודה שפשוט כיף להיות בו – גם כשמרוויחים 11 דולר בשעה בשירות לקוחות טלפוני.
ב-2005, ג'ף בזוס מאמזון, בא לבקר. החברה אז הציגה מכירות של 370 מיליון דולר, וצמחה יפה.
שיי שיתף את בזוס בחזון שלו להפוך את זאפוס לסוג של וירג'ין: מותג על, שפועל בהרבה תחומים. וכמו שוירג'ין זה "קול", זאפוס היא שירות עילאי.
בזוס גיחך. "אתם חברה שמוכרת נעליים אונליין", אבל הציע לקנות את החברה. "כמה אתה רוצה על החברה?" הוא שאל את שיי.
שיי פחד שאמזון "תבלע" את זאפוס לתוך הנהלים הקשוחים שלה, ותהרוס את מפעל חייו (כלומר, את מה שהמשקיעים שלו קראו בלגלוג "הניסוי החברתי של טוני").
התשובה שלו לאמזון היתה "אני לא מוכר בשום מחיר".
4 שנים לאחר מכן, למרות "הנאיביות" הזאת של טוני שהתעקש על "הניסוי החברתי", ב-2009, זאפוס כבר מכרה נעלים ביותר ממיליארד דולר בשנה.
אבל היתה לזאפוס בעיה שטוני התקשה להתמודד עימה: הון חוזר שלילי. כדי לממן את רכישת המלאי ואת תפעול החברה, החברה היתה זקוקה להון של 100 מיליון דולר.
הבנקים שהעניקו לחברה את קו האשראי הזה, חששו מאוד מעסקי האיקומרס, והפקידו על עמידה ביעדי מכירות ורווחיות חודשיים. אי עמידה עלולה היתה לגרום להפסקה מיידית של קו האשראי, ולמעשה קריסת החברה.
באותו הזמן, המשקיעים של החברה, בין היתר, קרן הון הסיכון סוקויה, דרשו מטוני להפסיק לבזבז זמן על "הקשקוש" של לגרום לעובדים להיות מאושרים, ולמכור יותר נעליים.
כדי לקנות אותם החוצה, שיי היה זקוק ל-200 מיליון דולר.
למי יש כאלה סכומים זמינים להשקעה? ניחשתם נכון. לג'ף בזוס.
בזוס, שהתרשם מאוד מהצמיחה שזאפוס עשתה ב-4 השנים מאז ביקורו, הציע לקנות את זאפוס ב-1.2 מיליארד דולר.
וכך, הונו של טוני שיי ("הנאיבי?") מוערך היום בלמעלה מ-800 מיליון דולר.
ואחד מתנאי הרכישה, אגב, היה שאמזון לא משנה את הדרך שבה טוני מנהל את החברה.
למה?
כסף או לא כסף, כי החיים לימדו את טוני שיי שאין דבר יותר חשוב מאשר להרגיש טוב, כשהוא קם בבוקר והולך לעבודה.
---
זהו קטע מתוך הספר "מה למדו החברות המצליחות בעולם מסרטי המאפיה?"