1. איך אנחנו נעשים טובים במשהו?
תחשבו רגע על שחיין אולימפי. מישהו שמתחרה ברמות הגבוהות ביותר. איך מגיעים להיות כזה?
אם היינו צריכים לנחש, היינו חושבים שההבדלים בין מי שהפך להיות שחיין סופר מצליח, היו שהוא קיבל אימון ברמה גבוהה יותר, שהוא מוכשר יותר, ושהוא התאמן יותר שעות. אולי גם שלשחיינים אין כמעט חברים, בגלל שהם מבלים כל היום בבריכה.
זה מה שהאינטואיציה אומרת לנו.
האם זה כך?
ב-1972, נערה בת 16 בשם סנדרה נילסון, זכתה ב-3 מדליות זהב באולימפיאדת מינכן, האחרונה בהם יום לפני המתקפה הרצחנית של הטרוריסטים בו נרצחו 11 מחברי המשלחת הישראלית לאולימפיאדה. ב-1984, זמן קצר לאחר יום הולדתה ה-29, היא התחרתה במשחה ושחתה מהר יותר מהקצב שבו שחתה כשזכתה במדליה אולימפית, למרות שהתאמנה הרבה פחות.
איך זה יכול להיות?
זה סיקרן מאוד את פרופ' דניאל צ'מבליס ששאל את עצמו בפשטות: איך אנחנו משתפרים? אנחנו נעשים טובים יותר במשהו?
צ'מבליס גילה שכמעט כל מה שנדמה לנו שנכון אינטואיטיבית, פשוט לא נכון לגבי שחיינים.
הוא גילה ששחיינים מנהלים חיים נורמליים ותקינים. יש להם חברים. יש להם פנאי.
הוא גם גילה שאין פה עניין של כשרון. היכולת לשחות מהר היא לא משהו שנולדים עמו.
גרג לוגניס, קופץ לבריכה שזכה בשתי מדליות זהב באולימפיאדה של 1984, התאמן רק 3 שעות מדי יום.
והוא החליט לחקור את העניין, וזה מה שהוא עשה, במשך שנתיים. הוא ראיין מאמני שחייה ושחיינים, בוגרים וילדים, תחרותיים וחובבים, ואסף מידע. מה הוא גילה?
2. מיתוס הכישרון
צ'מבליס טוען שהנטייה הטבעית שלנו להסביר הצלחה של מישהו כ"כשרון מולד", גורמת למיסטיות של ההצלחה, ומצד שני, נותנת הנחה לאלו שלא הצליחו (כי מה זו אשמתם שהם לא נולדו עם כשרון?). הוא פוסל את סיפור האתלט הטבעי, שמשטיח את הדיון על מה גורם לאנשים מסוימים להגיע להישגים יוצאי דופן בגלל מספר טעמים:
א. בשחייה, פקטורים כמו אזור גיאוגרפי או הכנסה למשק בית חשובים יותר. אם אתה גר במקום שבו חם כל השנה (דרום קליפורניה) וההורים שלך מכניסים מספיק כסף (ומעוניינים בהצלחה הספורטיבית שלך), זה אומר שיש לך יותר סיכויים לממן אימונים ולשחות מדי יום. גם נתונים כמו מבנה שרירים, גובה, משקל ופרופורציות חשובים מאוד. זהות המאמן היא קריטית גם כן, כמי שמסייע לשחיין לרכוש את הטכניקה הנכונה. עוד פרמטרים כוללים קואורדינציה, אהבת שחייה, וכו'.
ב. בעולם השחייה, יש הרבה שחיינים שמתגלים כ"מוכשרים" בשלב מאוחר יותר של הקריירה שלהם. אבל העדות היחידה לכשרון שלהם היא ההישגים שלהם, וההישגים שלהם מגיעים לאחר שהם מתאמנים ורוכשים טכניקה ומיומנות, באים בגישה הנכונה ועם משמעת הנדרשת. במילים אחרות, אין פה עניין של כשרון מולד.
ג. כמות "הכישרון" הנדרשת להצלחה בשחייה נמוכה להחריד. למעשה, בדיקות אמפיריות מתקשות לקבוע מהו הרף הפיזי המינימלי הזה. וילמה רודולף, שבתור ילדה בטנסי סבלה משלל מחלות, לרבות פוליו ושיתוק ילדים, הפכה להיות האישה המהירה בעולם בשנות ה-60. כשהיה בן 8, רגליו של גלן קנינגהם מקנזס נשרפו בתאונה (בה נהרג אחיו בן ה-13), והרופאים המליצו להוריו לקטוע את רגליו. למזלו, הם סרבו וקנינגהם הפך להיות אתלט ושבר את שיא העולם בריצת 1,600 מטר.
בקיצור, מסביר צ'אמליס, המונח המעורפל הזה, "כשרון", אינו מהווה פרמטר מהותי שמסביר פערים בתוצאות. (בחנו את עצמכם: האם אתם רוצים להיות "טלנטים" או רק להתפרנס?)
3. אז מה עושה את ההבדל?
רגע, למה בכלל לחקור שחיינים? יש כמה סיבות שתרמו לבחירה:
- אפשר למדוד ביצועים בקלות. בכמה זמן עברת מרחק נתון. אין פה עניין של דעה או מדד איכותני כלשהו.
- סביבה מבוקרת. אין הרבה השפעות חיצוניות כמו אנשים אחרים, מזג אוויר וכיוב'. הבריכה היא אותה הבריכה.
- מגוון וכמות. יש המון שחיינים והמון סוגי שחיינים.
- יש אבחנה ברורה בין רמות של שחיינים, שמתחילה ב-C ונגמרת ב AAAA(הדירוג הגבוה ביותר). קל להבחין בין שחיין אולימפי לשחיין חובב.
- בשחייה, בניגוד לריצה, הבדל קטן באיכות השחיין מייצר הבדל עצום בתוצאות שלו. בזמן שבריצה ההבדל בין המקום הראשון למקום השמיני בריצת 100 מטר הוא כ-2%, בשחייה ההבדל יכול להגיע ל-30%.
אם שחיינים סופר-סטארים לא נדרשים להקרבה מוחלטת ולחיים של התנזרות ומשמעת בלתי נסבלת, מה כן עושה את ההבדל?
א. טכניקה
השחיינים הטובים, שוחים אחרת מהשחיינים ה"רגילים". הם מניעים את הגפיים בצורה שונה, ומבצעים את ההיפוך (על הקיר) בדרך אחרת.
הם מקפידים על טכניקה גבוהה. אחד המאפיינים של שחייני מעולים – הם צוללים למים בשקט יחסי ומבלי להתיז הרבה מים מסביב – מה שלא נכון לגבי רובנו.
בקיצור, אלו דברים נלמדים, לא מולדים.
ב. משמעת והרגלים
השחיינים הטובים ביותר הם אנשים מאוד ממושמעים.
הם מגיעים בזמן, מקפידים על ביצוע התנועות בצורה הנכונה, שומרים על תזונה נכונה, ישנים בצורה מסודרת, מתחממים כמו שצריך לפני אימון וכו'. ההרגלים האלו חשובים במיוחד, כי הם גורמים לאימון ולתחרות להרגיש אותו הדבר.
בכדורסל, סטפן "סטפ" קרי, נוהג להתאמן על קליעות ב"הילוך מהיר", כפי שהוא קורא לזה, כדי שבמשחק, הוא ירגיש שיש לו זמן לעשות דברים בצורה מדויקת, כאילו הוא בSLOW MOTION.
ג. גישה
השחיינים המצטיינים הם אלו שנהנים ומתעכבים על אותם חלקים באימון שרוב השחיינים מדלגים עליהם או נמנעים מהם. מה שאחרים רואים כ"משעמם" (למשל, לשחות הלוך וחזור במשך שעתיים), הם רואים כשליו, מדיטטיבי, מאתגר או מרפא. הם נהנים מאימונים קשים, וממתינים בכיליון עיניים לתחרות קשוחות, ולהשיג יעדים מאתגרים. הם נמצאים ב ZONE שלהם.
ההכנה המנטלית שלהם היא גבוהה: כמו למשל, לדמיין את עצמם מבצעים את המשחה בצורה מצוינת או ההרגשה של "אני שייך לפה, זה העולם שלי", ששומרת עליהם במצב מנטלי שמאפשר ביצועי שיא.
בשעה 5:30 בבוקר, שעה שרוב האנשים כועסים על כך שהם בכלל ערים, מספר צ'מבליס, רוב השחיינים צוהלים, צוחקים, נהנים, מדברים איש עם רעהו.
ואולי חשוב מכל: הם לא חושבים על האימונים שלהם בתור "הקרבה" – הם ממש נהנים מזה.
ד. שיפור בלתי פוסק
אתלטים מבריקים במגוון תחומים, דואגים להשתפר ללא הרף, גם בדברים שנראים לנו לא מהותיים, איזוטריים, ואפילו מגוכחים. בסוף, מסתבר, ישנה הצטברות של רווחים שוליים. (לדיון מרתק על הדוגמה של נבחרת הרכיבה הבריטית, הקליקו).
4. בונוס: מסקנות
במילים אחרות: זה לא ה DNA שלך שקובע אם תהיה שחיין טוב; גם אין צורך להתאמן 8 שעות ביום. כן צריך לגשת לדברים "משעממים ומציקים" באותה התלהבות שבה ניגשים לכל השאר. ללמוד את הטכניקה, ולעשות את העבודה – מדי יום, מדי שבוע, מדי חודש, בהתמדה.
המסקנה שלו, שהיא גם כותרת המחקר שלו, היא שמצוינות היא משעממת – excellence is mundane. וזה אומר שלחלק גדול יותר מאתנו, יש סיכוי להצליח גם "ללא כשרון", פשוט כי אנחנו עושים את מה שצריך לעשות, לאורך זמן. למחקר המלא, הקליקו. או כאן >> https://academics.hamilton.edu/documents/themundanityofexcellence.pdf
----
עוד על הנושא: אם אתה לא צעיר וגאון, מה אתה שווה בעצם?
---
וגם: איך הופכים להיות גאונים מהסוג החדש?
---
למה כדאי להיות לטובת הכריש? הקליקו כדי לגלות