איך משנים את ההרגלים שלנו? זה מה שג'יימס קליר שאל את עצמו.
הוא כתב ספר נהדר בשם "הרגלים אטומיים", ובו הוא צייר שלושה עיגולים אחד בתוך השני, שבאים לתאר 3 סוגים של דרכים לשינוי התנהגות:
- תוצאות (outcomes) – המעגל החיצוני. זו הדרך הנפוצה ביותר לחשוב על שינוי, להתמקד בתוצאות שאתה מייצר: אנחנו רוצים שהעסק יצמח ב-25% השנה, להשיל 10 קילוגרמים ממשקלנו; לסיים ריצת מרתון; לחסוך 300,000 שקל כדי להעמיד הון עצמי לרכישת דירה. אנשים שאוהבים תוצאות, זה אנשים שאוהבים "זבנג וגמרנו": אנשים שמאמינים בהצלחה בין לילה; אנשים שרוצים דיאטה שבה יורדים 15 קילו בשבועיים ושיטת אימון שעושה קוביות בבטן בתוך חודש. לא הצליח? הם בטוחים שהבעיה בשיטה הספציפית, ולא בתפיסה שלהם.
- תהליכים (processes) - זה המקום שבו אתה מתמקד בשינוי ההרגלים שלך: להפחית את העומס בבית ולזרוק את הדברים שאגרנו; להרגיש הכרת תודה כשאני מתעורר; לצאת לריצה מדי ערב; לקרוא מאמר מקצועי אחד ביום.
הורים יודעים שהדבר הכי מדהים שאי פעם הם עשו – הילדים שלהם – זה משהו שלוקח המון זמן. למעשה, רוב הדברים הטובים אנחנו עושים, נבנים לאורך זמן. יותר כיף שדברים קורים מהיום למחר, אבל בדרך כלל, כשמשהו "מהיר ועצבני", אנחנו נשארים בדרך כלל עם העצבים.
- זהות עצמית (identity) – תהליכים עקביים הופכים לזהות, הליבה שלנו. כאן אתה ממוקד בשינוי האמונות שלך, בדרך שבה אתה רואה את העולם, את עצמך ואחרים. יש לך הרבה מאוד הטיות קוגניטיביות, פרשנויות של אירועים, שגורמים לך להגדיר את העולם סביבך בצורה מסוימת: "אין מה לעשות, ככה אני"; "עסקים זה מלחמה"; "אני לא זוכר שמות של אנשים"; "אני לא טוב במתמטיקה"; "אני לא מסוגל לקרוא ספרים", ועוד.
כאן, מה שחשוב זה מה אנחנו מוכיחים לעצמנו לאורך זמן: אם אנחנו עקביים במשהו, אז "המבקר הפנימי" שלנו לא יכול לדבר אלינו לא יפה.
תוצאות זה מה שאתה מקבל.
תהליכים, זה איך אתה עושה דברים.
זהות, זה במה אתה מאמין.
אז איך מפסיקים הרגלים רעים ומתחילים הרגלים טובים?
תחשבו על מישהו שאתם מכירים, שכוסס ציפורניים.
מי שמתמקד בתוצאה, יגיד שהדרך למנוע ממנו לכסוס ציפורניים היא למשל לשים לו כפפות על הידיים, או למחוק לק שמשאיר טעם נוראי אם יכניס את אצבעותיו לפה.
אולי ניתן לו בונוס על זה שהוא לא כוסס או שנעניש אותו אם הוא כן.
ככה חושבים אנשים "תוצאתיים".
מי שמתמקד בתהליך, אולי יאמר שהדרך היא להכריח את אותו אדם ללכת למניקור מדי חודש. הוא משלם מראש, ואז אם הוא מגיע למניקור עם ציפורניים אכולות, הוא גם משלם כסף על שירות שהוא לא מקבל, וגם זוכה למבטים מזועזעים ומלאי גועל מנותני השירות.
ואם הוא יעצור את עצמו לזמן מה, ואז יגיע למניקור – והפעם יזכה למחמאות (זהות העצמית), הציפורניים יהפכו למקור לגאווה, במקום בושה.
וזה ההבדל בין משהו שאתה רוצה, למשהו שהוא חלק ממך.
יש אנשים שרצים כי צריך לרדת במשקל, יש כאלה שרצים כי הם מחויבים לתכנית האימון, ויש אנשים שרצים כי זה מי שהם.
מה יקרה אם אתם רצים רק כדי לרדת במשקל, מקדישים לזה שעות רבות במשך שבועיים, משנים את כל סדר היום שלכם, מוותרים על דברים שאתם אוהבים, ואחרי שבועיים אתם עולים על המשקל – ומזדעזעים לגלות שלא ירדתם גרם?
האם תמשיכו להתאמן? כנראה שלא.
עולם היעדים והתוצאות, הוא עולם לא סלחני.
כי אם לא עמדת ביעד – "נכשלת". ואם נכשלת, למה זה הופך אותך?
אבל אם אתה רץ כי זה האדם שאתה, זה הטיפוס שאתה, כי זה עוזר לך לחשוב ולהירגע, כי אתה אוהב את הדקות האלה לבד, שבהם אתה לא צריך להרשים אף אחד אלא רק לנשום ולחוש את הרגע, מה הסיכוי שתפסיק לרוץ? ואם תמשיך לרוץ לאורך זמן, מה כנראה יראה לממדים הגוף שלך?
ואם אין לכם פנאי לקרוא את הספר, אתם מוזמנים להאזין לגרסת האודיובוק שלו, כאן.
---
