- אם אתה לא גאון שהצליח בגיל צעיר, יכול להיות שכבר לא תצליח?
לפני כמה ימים, ישבתי עם איש עסקים מצליח בתחום הנדל"ן. הוא סיפר לי על עסקה ענקית שסיכם זה עתה, שהניבה לו רווח של מיליונים רבים. ואז הוא הביט בי במבט ביקורתי, קצת מודאג, ואמר לי: "מה איתך? בגילך, היית כבר אמור להצליח". את המיליון הראשון שלו הוא עשה בגיל 31. כמו שצריך, לא? ואם מישהו לא גאון שעשה מיליון דולר עד גיל 35, מה הסיכוי שלו להצליח?
וזה משקף את התפיסה הרווחת אצל לא מעט אנשים.
אנחנו הרי מכירים את הסיפורים.
אורסון וולס יצר את הסרט המדהים "האזרח קיין" בגיל 25. הרמן מלוויל כתב ספר כל שנה בשנות ה-20 המאוחרות שלו, וקינח ב"מובי דיק" האלמותי בגיל 32. מוצרט כתב הסימפוניה הראשונה שלו כבר בגיל 9. כשהלך לעולמו בגיל 35, הוא הותיר אחריו למעלה מ-600 יצירות ששינו את עולם המוזיקה. טי.אס.אליוט היה סופר מפורסם כבר בגיל 23.
פיקאסו יצר את היצירות החשובות ביותר שלו כבר בגיל 26.
סטיב ג'ובס, מארק צוקרברג, ביל גייטס, אוון שפיגל, הפכו למיליארדים בגיל צעיר.
אלכסנדר מוקדון כבר כבש ארצות כשהיה בן 18.
ג'יימס מדיסון הפך להיות חבר קונגרס אמריקאי בגיל 29.
וויליאם פיט הפך להיות ראש ממשלת אנגליה בגיל 24.
מארי שלי פרסמה את "פרנקשטיין" בגיל 20.
לורנס בראג האוסטרלי זכה בפרס נובל בפיזיקה בגיל 25.
נדיה קומנצ'י עשתה היסטוריה אולימפית בגיל 14.
המרקיז דה לפאייט (ג'ילברט דו מונטייה) היה רק בן 19 כשהפליג מצרפת לקולוניה הבריטית בצפון אמריקה, כדי לסייע למתיישבים לזכות בעצמאות שלהם מבריטניה ולהקים את ארה"ב.
אוגוסטוס, מי שלימים יהפוך להיות קיסר רומא, הפך להיות סנאטור כבר בגיל 20.
ז'אן ד'ארק הובילה מהפכה בגיל 17.
בלייר פסקל פיתח את המחשבון בגיל 19.
ולא מזמן, סבסטיאן קורץ הפך להיות ראש ממשלת אוסטריה בגיל 31.
מה זה אומר? שאם אנחנו בני 35 ויותר, אין לנו סיכוי להישג משמעותי?
אם זה היה נכון, לא היינו נהנים מעבודותיהם הנפלאות של משוררים כמו פרוסט, ויליאמס וסטיבנס, שכמעט חצי מיצירותיהן נכתבו לאחר גיל 50. לא היינו זוכים לראות את פועלו של אלפרד היצ'קוק, שאת סרטיו הטובים ביותר יצר בין גילאים 54 ל-61. מארק טווין כתב את האקלברי פין ב-49 ודניאל דפו כתב את רובינזון קרוזו בגיל 58.
מרתה סטיוארט היתה בת 50 כשחתמה על העסקה לפתח את ה" living magazine".
ריד הופמן ייסד את לינקדאין בגיל 35.
ריי קרוק ייסד את מקדונלד'ס בגיל 51.
ג'ימי וויילס ייסד את ויקיפדיה בגיל 35.
אסא קנדלר ייסד את חברת קוקה קולה בגיל 43.
קולונל סנדרס ייסד את קנטקי פרייד צ'יקן בגיל 62
ריד הסטינגס הקים את נטפליקס בגיל 37, ורק 10 שנים לאחר מכן, החברה נכנסה לתחום הסטרימינג (vod).
פרופ' ג'ון פן (Fenn), התחיל את הקריירה אקדמית שלו כשהצטרף לסגל של אוניברסיטת ייל בגיל 50. רק באמצע שנות ה-80 שלו, הוא קיבל פרס נובל בכימיה על עבודתו.
אז מה בעצם קורה פה?
אפשר או אי אפשר להצליח בגיל מבוגר?
- האם יש קשר בין גיל ליצירתיות?
הפסיכולוג דין קית' סימונטון מאוניברסיטת קליפורניה, ניתח קריירות של למעלה מ-2,000 מדענים וממציאים מימי קדם ועד ימינו אנו. המסקנה שלו: לא כדאי להיות ממציא מבוגר. מסתבר שרובם הגיעו להישגים משמעותיים לפני גיל 40.
במילים אחרות, קובע סימונטון, יצירתיות היא עניין של גיל. העולם, כמו שאומרים, שייך לצעירים.
זה כמובן הרגיז מאוד את פרופ' אלברט ברבאשי, שהחליט יחד עם החוקרת רוברטה סינטרה, לבדוק 40 מיליון פרסומים אקדמאים, כדי לבחון אם אחרי גיל 40, כולם צריכים להחזיר את המפתחות ולדהור אל השקיעה.
וכך, הם בדקו את הפרסומים, כמות האיזכורים של כל פרסום אקדמי (בתור מדד החשיבות של העבודה) ואת הגיל של המפרסמים. בעבודה שארכה שנתיים, הם הגיעו למסקנות דומות לשל סימונטון: העבודה הכי טובה של אקדמאים בדרך כלל יוצאת לאור בתוך שני העשורים הראשונים לעבודתם. אחרי 20 שנה, הסיכויים יורדים ל-5% שמחקר יתגלה כחשוב, ואחרי 30 שנה, 1% בלבד.
לכאורה, סימונטון צדק.
אבל אז החליטו ברבאשי וסינטרה לארגן את המאמרים – לא לפי גיל הפרסום, אלא לפי סדר כרונולוגי. המאמר הראשון יהיה 1, השני יהיה 2, וכן הלאה.
וכך, אפשר יהיה לראות איזה מחקר הוא המשמעותי ביותר.
כשהנתונים הוצגו כך, התחוור שאין קשר בין ביצועים לגיל.
מה שעלה מהנתונים היה שככל שאנשים מתבגרים, הם פחות פרודוקטיביים: הם מפרסמים פחות מאמרים. אולי בגלל שיש להם בעיות עם הילדים או עם מחלות של ההורים, אולי יש להם משבר אמצע החיים או הזדמנויות עסקיות אחרות ואולי פשוט סדרי העדיפויות שלהם השתנו. אבל כמו שמישהו שממלא פחות כרטיסי לוטו, מקטין את הסיכוי לזכות, כך גם האקדמאים המבוגרים, שעמלו פחות, הקטינו את הסיכויים ליצר מחקר בעל השפעה.
במילים אחרות: אין קשר בין גיל ליצירתיות, אבל יש קשר בין גיל לפרודוקטיביות. אנשים מבוגרים נותנים לנסות ולעשות פחות, ואולי הם יותר חוששים ממה אחרים יגידו. ולכן, אם מישהו מבוגר – ויצרני, אין שום סיבה שהוא לא יהיה יצירתי ויצליח, נכון?
- יכול להיות שיש שני מודלים של הצלחה? גאונים מול LATE BLOOMERS
כמו ברבאשי, כך דיוויד גלנסון, כלכלן מאוניברסיטת שיקגו, לא אהב את המחשבה שזקנים כבר לא שווים, ושהעולם שייך לצעירים.
בספרו "מאסטרים זקנים, גאונים צעירים", הוא השווה, בין היתר, בין פבלו פיאקסו לבין פול סזאן. פיקאסו, הוא הסביר, מתאים להגדרה שלנו של גאון צעיר. כשהיה בן 20 בלבד, צייר את ציורו המשמעותי הראשון "העלאת זכרונות: קבורתו של קסגמס" (ecvocation). כמה מציוריו הטובים ביותר, כולל "העלמות מאבניון" צוירו כשהיה בן 26.
סזאן, לעומתו, עבד קשה שנים רבות, אבל במהלך מרבית שנות חייו, ציוריו לא התקבלו באהדה. רק בגיל מבוגר, הפך סזאן לדמות משמעותית.
גלנסון החליט להשוות בין השניים בדרך פשוטה: השוואה של מחירי הציורים שלהם כשהיו צעירים ומבוגרים. ציוריו של פיקאסו משנות ה-20 שלו, מסתבר, שווים בממוצע פי 4 מציוריו כמבוגר. אצל סזאן, לעומת זאת, המצב היה הפוך. ציוריו מגיל 60 ואילך, היו שווים בממוצע פי 15 יותר מציוריו כעלם צעיר.
וזה גרם לו להבין שיש שני סוגים של מצליחנים. הסוג הראשון הוא של גאונים, קונספטואלים, ואילו השני הוא של פורחים מאוחרים (late bloomers), אינקרמנטליים.
גלנסון סיכם שאצל הגאונים, הגישה היא קונספטואלית. הם מתחילים עם רעיון ברור של היעד אליו הם רוצים להגיע, ואז הם מבצעים. פיקאסו מעולם לא הבין מה יש לחקור, לנסות ולחפש. "למצוא, זה הדבר", הוא נהג לומר.
הגישה של הפורחים המאוחרים שונה בתכלית. הם ניגשים לעבודתם בצורה נסיינית (experimental), היעדים שלהם לא מוגדרים בצורה ברורה, ושיטת העבודה שלהם היא אינקרמנטלית, צעד אחר צעד, מצרפית. ולכן, הם בדרך כלל מרגישים מתוסכלים מכיוון שהם מרגישים ש"הם לא הצליחו".
המקרה של סזאן, וגם המחקרים של ברבאשי וסינטרה מלמדים, בכל מקרה, שגם אם אתם כבר "זקנים" בני 35 ויותר, יש לכם סיכוי מצוין להצליח – גם לפי הגדרות של אובייקטיביות של השפעה אקדמאית או מיליוני דולרים בבנק – כל זמן שאתם מנסים.
- *בונוס* זה לא "חוסר מזל"
מלקולם גלדוול, סופר רב מכר שנודע בגלל "כלל 10,000 השעות", ושכתב ספרים כמו "בלינק", "מצויינים" ועוד, כתב את התובנות שלו על ספרו של גלנסטון בטור שפרסם בניו יורקר בשלהי 2008.
בטור זה הוא תהה אם אנחנו מבלבלים בין גאונות לבין נחישות.
הוא הסביר שהפורחים המאוחרים, הם לרוב לא אנשים שהתחילו מאוחר או "התגלו" מאוחר. לא מדובר בגאונים שהעולם לא ידע להעריך, במקרה של כשל שוק או חוסר מזל.
הם הצליחו רק בגיל מאוחר, מסיבה פשוטה מאוד: כי בגיל צעיר, הם לא היו מספיק טובים.
#שלושה_דברים_שלמדתי_בשבוע_האחרון