סוציולוגים גרמנים ערכו ניסוי בגן ילדים, עם ילדים בני 4. הם ביקשו מהם להסתובב במעגל, להחזיק ידיים עם ילד אחר, ולשיר יחד עם המוזיקה. הקבוצה האחרת של זוגות ילדים התבקשה לעשות את אותו הדבר – רק ללא מוזיקה ברקע. מה קורה כשאמן מאלתר? כאן, פרופ' צ'יקסנטמיהאיי בהרצאת TED על מה הופך את החיים שלנו לראויים. למי שמעוניין לקרוא עוד על הנושא, יש מאמר מצוין של גלי וינרב ב"גלובס". >>
לאחר מכן, הילדים חזרו לשחק בצעצועים השונים בגן. לאחר זמן מה, הגננת ניגשת לאחד הילדים ומבקש ממנו שימסור צעצוע לילד אחר – איתו רקד ביחד.
מסתבר שהילדים שרקדו ביחד, בליווי מוזיקה, נטו להסכים לוותר על הצעצוע בו שיחקו פי 3 יותר מהילדים שרקדו יחד ללא מוזיקה.
אבל לא פחות חשוב, ההתנהגות הלא אגואיסטית הזו לא הייתה מעוגנת בשיקולים רציונליים: הילדים פשוט התנהגו בספונטניות, כי הם הרגישו חיבור לילד האחר, ולא בגלל שהם ציפו לקבל ממנו או ממישהו אחר תמורה כלשהי.
מוזיקה, כך נראה, היא דרך עוצמתית לחיבור רגשי ואינטואיטיבי בין אנשים (ולפעמים עוזרת לנו לבטא רגשות שאנחנו מתקשים לבטא בעצמנו), ולכן זה לא פלא שכ-80% מהשירים עוסקים ברומנטיקה ואהבה, ושרבים מאתנו מוצאים שמוזיקאים הם מושכים.
העוצמה הזאת, כמובן, לא נעלמה מעיניהם של מפרסמים: כשיש לכם מוצר חסר ייחוד שאתם צריכים לפרסם, פשוט תייצרו לו ג'ינגל קליט (וזה אכן קורה בכ-87% מהפרסומות בארה"ב). מצד שני, אם אתם (כצרכנים) פוגשים פרסומת עם ג'ינגל, אתם אמורים להבין מכך שזה מוצר בינוני...
ג'יי סקוט ארמסטרונג, שכתב את PERSUASIVE ADVERTISING, מסביר שמוזיקה עובדת טוב עם מוצרי צריכה שקשורים לתחושות ורגשות (חטיפים, בושם וכו') או בקונטקסט רגשי. במוצרים רציניים יותר (תוכנה, ציוד תעשייתי, B2B, וכו') שם ההיגיון לכאורה משחק תפקיד מרכזי – מוזיקה דווקא מפריעה.
כמו שמסביר פרופ' דניאל כהנמן, זוכה פרס הנובל לכלכלה, מערכת 1, אחראית על הרגשות והאינטואיציה, ומערכת 2, אחראית על ההיגיון. בכל פעם שאחת מהן פועלת, היא נוטה לבטל את השנייה. 
כשאמן ראפ או נגן ג'ז מאלתרים מוזיקה, מחקרים מראים פעילות מוחית ערה במקומות שאחראים על ביטוי עצמאי ומוכוונות ליעדים. אבל גם פעילות מופחתת באזורים שאחראים על פתרון בעיות, תשומת לב ממוקדת, הערכה ובחינה של התנהגות ויעדים, כך מסבירה הת'ר ברלין, פרופסורית חברה לפסיכיאטריה וניורולוגיה בבית הספר לרפואה במאונט סיני. במילים אחרות, כשאנחנו מנסים ליצור משהו חדש, אנחנו שקועים ביצירה, ופחות עסוקים במה אנשים אחרים חושבים עלינו. אלו הרגעים שבהם שהמבקר הפנימי, השופט שלנו, "הולך לישון", והפיקאסו הפנימי שלנו מתעורר.
ואז תחושות לא מודעות, לא מסוננות, רנדומליות ולפעמים גם לא רציונליות – וכמובן, איבוד תחושת זמן - באות לידי ביטוי.
רוב האנשים מדברים גם על "מוזה" שהם קיבלו, כאילו משהו ממקור שהוא לא הם עצמם.
פרופ' מיהאי צ'יקסנטמיהאיי העניק לתופעה הזאת את הכינוי "FLOW", מצב של זרימה. ומעניין לראות שהתכונות שמעידות על פעילות יצירתית במוח, הן אותן התכונות שקיימות אצלנו בדרך כלל כשאנחנו חולמים, כולל ההרגשה לפעמים שאנחנו לא עצמנו בחלום. אבל מצב של אלתור מוזיקלי הוא מיוחד בכך שזו יצירה שמתרחשת בזמן אמת. כלומר, האמן המאלתר צריך להפעיל גם את מנגנוני הפידבק (כדי להבין אם הקהל שמולך מתחבר למוזיקה שאתה מייצר), וגם לשמור על פרץ היצירתיות.
אותו הדבר רלוונטי גם לפוליטיקאים בזמן ראיון טלוויזיוני או מסיבת עיתונאים, יזם שמציג את הסטרטאפ שלו או איש מכירות שמתמודד עם התנגדויות של לקוח.
---
מדוע מוזיקה כל כך חשובה?
