1. מתי התחלנו לחשוב על המחשבות שלנו? מכירים את האנשים הסקרנים האלה, שפשוט הולכים ועושים את מה שמעניין אותם – ועל הדרך מלמדים אותנו המון דברים מרתקים? 2. איזה קונספט חשוב לא קיים בתנ"ך? אז אם המילים שבהן אתה עושה שימוש, הן חלק מהותי מהדרך שבה אתה רואה את העולם שאתה חי, אולי אם נבין באיזה מילים נעשה שימוש תדיר – ובאיזה לא – נוכל לגלות משהו על התודעה? 3. האם מילים יכולות לרפא אותנו? ------
ד"ר מריאנו סיגמן, הוא אדם כזה.
הוא נולד בארגנטינה וגדל בספרד. בבגרותו, הוא חזר לארגנטינה כדי ללמוד תואר שני בפיזיקה ואז טס לניו יורק, כדי לעשות דוקטורט במדעי המוח. אחרי תקופה בפריז, בה חקר קבלת החלטות, תודעה וארכיטקטורה קוגניטיבית, הוא חזר לבואנוס איירס והקים שם את המעבדה המשולבת, בה עובדים זה לצד זה מומחים בפיזיקה, פסיכולוגיה, ביולוגיה, מהנדסים, מומחים לחינוך, בלשנים, מתמטיקאים, מהנדסי תוכנה ואמנים.
המעבדה חוקרת את תחום קבלת ההחלטות, ובעיקר את עניין התודעה ואמונות סובייקטיביות. ולמה אנחנו מדברים עליו?
כי הוא ניסה להבין, מתי בעצם תודעה נוצרה. האם הומרוס התעורר יום אחד במאה ה-8 לפני הספירה ואמר לעצמו "אני רוצה לחקור את התודעה הקוגניטיבית שלי?"
כנראה שלא, קודם כל, מכיוון שאז לא היו מילים כאלה.
סיגמן מסביר כי התודעה כפי שאנחנו תופסים אותה, כאילו אנחנו בשליטה על חיינו, היא עניין חדש יחסית.
הוא מתבסס על התיאוריה של ד"ר ג'וליאן ג'יינס, פסיכולוג וחוקר תודעה מאוניברסיטת ייל. ג'יינס טען שאם היינו פוגשים היום אדם מלפני 3,000 שנה, היינו קוראים לו "סכיזופרן". באותן שנים, נטען, אנשים לא הבדילו בין הזיות ודמיונות לבין מוזה או קול של אלוהים.
עם הזמן, המין האנושי התחיל לסגל לעצמו יכולת מיוחדת: להתחיל לחשוב על המחשבות שלו.
מריאנו והצוות שלו, החלו לחקור את המילים שנעשה בהן שימוש באמצעות אלגוריתם שחיפש מילים שמרמזות על חקר העצמי. כל מילה קיבלה ציון "תודעתי". למשל, מילים כמו "עצמי", "תודעה", "סיבה" או "רגש" כנראה קרובות יותר לחקר העצמי (INTROSPECTION), בזמן שמילים כמו "נר", "פרה", "צהוב" - כנראה שלא.
ומה שיפה הוא, שברגע שהם יישמו את האלגוריתם, הם הפכו את השאלה של מתי התחילה התודעה להתפתח לעניין מדיד וכמותי. הצוות של סיגמן הזין לאלגוריתם שלל ספרים לפי זמן. והאלגוריתם טחן וטחן. הוא בחן את הספרים היוונים העתיקים ומצא דפוס, לפיו מילים שקשורות לחקר העצמי, הולכות ומתרבות עם הזמן. מהאיליאדה של הומורוס ועד לכתביהם של פלאטו ואריסטו.
את אותו הדפוס הוא מצא גם שהאלגוריתם ניתח את תנ"ך היהודי ואז את ה"ברית החדשה" הנוצרית, ועד לאוגוסטין הקדוש. 
אנחנו חושבים שהתודעה שלנו היא זו שקובעת באיזה מילים אנחנו משתמשים, אבל מסתבר, אומר סיגמן, שגם המילים שלנו מעצבות את התודעה.
---
הרצאה של כשעה וחצי של ד"ר סיגמן על העבר, ההווה והעתיד של התודעה האנושית
ג'יימס פנאבייקר (PANNEBAKER), הוא פרופ' לפסיכולוגיה חברתית מאוניברסיטת טקסס באוסטין. הוא חוקר איך אנשים משתמשים בשפה כדי לפרש חוויות. באחד ממחקריו, הוא הזמין אנשים שחוו שלל טראומות, להגיע לאוניברסיטה, להיכנס לחדר ולכתוב במשך 15 דקות את סיפור המקרה.מדובר במקרים קשים במיוחד של הורים ששכלו ילדים, היו קורבנות של אונס ושוד, ניסו להתאבד ועוד.
ומה שהיה מעניין במיוחד בניסוי שלו, שהוא ביקש מהם לעשות את זה מדי יום, בכל אחד מימי השבוע, במשך חודש שלם. כן, כן, בכל פעם הם היו צריכים מההתחלה, לספר מה קרה. על פניו, זה נשמע כמו התעללות - לגרום לאדם לחיות מחדש את הרגע הקשה בחייו, אבל מסתבר, שהתוצאה הייתה שונה לחלוטין.
ומה גילה פנאבייקר?
שכצפוי, באופן טבעי, כשאנשים כותבים על טראומה, הם מתחילים מביטויי כאב וזעם. התגובות האינסטינקטיביות הראשונות, מציגות סיפור חלקי, כואב, עצוב ומר. אבל, וזה אבל גדול, זה מה שקורה בפעמים הראשונות.
עם הזמן, כשהם סיפרו את הסיפור שוב ושוב, משהו קרה להם: הם התחילו לקבל פרספקטיבה. הם עברו מלכתוב "לי", "אני" ו"שלי", לכתיבת מילים תובנתיות כמו "הבנתי", "יודעת" ו"גיליתי". הם לא רק שיתפו בצד שלהם של הסיפור, אלא בנו נרטיב הגיוני, מלא, עם טקסט עשיר בתובנות.
ככל שהנבדקים כתבו טקסטים מלאים יותר בפרשנות חיובית ובתובנות, הם גם היו אלו שהרוויחו הכי הרבה מהתהליך. הם החלו לפרש את הסיטואציה ולהעניק לה משמעות – מה שסייע להם להתגבר על הטראומה – גם ברמה הפיזית וגם הנפשית.
המרחק מהטראומה, איפשר להם לראות גם מה היה "טוב" (בדיעבד) בטרגדיה שהם חוו (למרות שרובם ככולם היו מעדיפים שלא לחוות אותה).
הסופרת הנפלאה, אליזבט גילברט, ("לאכול, להתפלל, לאהוב"), אמרה פעם "לא ראיתי מקרה אחד של שינוי חיים שלא התחיל בזה שהאדם ששינה את חייו, מאס בבולשיט של עצמו". אולי כשאנחנו כותבים שוב ושוב את סיפור חיינו במשך חודש שלם, מתחיל להימאס לנו לשמוע את הקורבן שבנו, אותו כדור הפינג פונג חסר האונים שבו החיים חובטים ללא הרף. ואז, מגיע רגע של שינוי שבו אנחנו מוצאים את הכוחות הפנימיים הנדרשים כדי להביט על החיים אחרת, ולחשוב ולפעול בצורה חדשה.
במילים אחרות, עושה רושם כי המילים בהן אנחנו משתמשים והסיפורים שאנחנו מספרים - לעצמנו ולאחרים, בהחלט משפיעים ומעצבים את חיינו.
איפה אפשר ללמוד עוד על איך ניתן להיכנס ל ZONE שלנו? >> https://bit.ly/3aB8Y1K
האם המילים שלנו והסיפורים שאנחנו מספרים, מעצבים את חיינו?
