- מי באמת היה הסגן של בר כוכבא?
אחד הדברים שגיליתי שאני הכי אוהב, זה לפגוש אנשים מעניינים, כאלה שפותחים לי צוהר לעולמות שטרם הכרתי, מלמדים אותי מונחים שגורמים לי להעריך מחדש דברים שאני עושה.
בשבוע שעבר, בניו יורק, פגשתי יוצר סרטים, שעובד על סרט עבור נטפליקס על אנשים שעושים "חימום קהל" עבור קומיקאים. אתם כנראה מכירים את הסטנדאפיסטים המתחילים שעולים לפני ההופעה הראשית, אבל מסתבר שיש לא מעט אנשים שזו העבודה הקבועה שלהם, בשכר קבוע, אתם יודעים, עם ביטוח רפואי ופנסיה – להצחיק את הקהל. אנשים שקמים כל בוקר, כדי שקונאן או'בריאן, למשל, לא יכנס לחדר "קר", ושהצחוק שאנחנו שומעים בטלוויזיה יהיה אותנטי.
אחד המרואיינים בסרט, מסתבר, עושה את זה כבר 35 שנים. אדם שהצחיק המוני בני אדם, שכמעט אף אחד לא מכיר.
כמובן, התכנית היא "של קונאן אובריאן", למרות שהיא תוצאה של פעילות של מאות אנשים.
כמו שטסלה היא "של אילון מאסק", למרות שזה מוצר שדורשת שיתוף פעולה של אלפי אנשים. ריצ'רד ברנסון, בנה את אימפריית וירג'ין, ולמרות שאנחנו יודעים שעשרות אלפי אנשים עובדים בקבוצה שלו, זו החברה שלו. כשאתם הולכים להופעה של ביונסה, כנראה שלא באמת אכפת להם מה שמם של הנגנים, ובטח לא של מי שעוסק בסאונד או בתאורה. מי כתב את השירים? מי הלחין אותם? מה זה משנה? אתם הולכים לראות את ביונסה.
למעשה כמעט כל ההתפתחויות המשמעותיות בעולמות המדע והעסקים ב-30 השנים האחרונות, נוגעות לפעילות של עשרות או מאות ביחד, לפחות. פרופ' בריאן אוצי מאוניברסיטת נורת'ווסטרן, שהיתה לי הזכות ללמוד אצלו, בדק ומצא שכמעט אין מחקר בר השפעה מהותית שנוצר על ידי גאון בודד. כמעט כל ההתקדמות במדע בשנים האחרונות נעשית על ידי צוותים.
אין אף אדם בעולם שיכול לייצר לבד אפילו משהו לכאורה פשוט כמו עכבר של מחשב, למשל. אחד המאפיינים של מוצרים מתקדמים, הוא שהם מאוד מורכבים – ודורשים שיתוף פעולה של הרבה מאוד גורמים. כדי שהסלולרי שלכם ייוצר, היו צריכים לשתף פעולה בערך אלף ספקים. אבל בדרך כלל, רק איש אחד או מותג אחד, זוכה בתהילה.
עכשיו, אתם בטח מגחכים לכם, וממלמלים משהו כמו מי היה הסגן של בר כוכבא (שמו כנראה, היה ישוע בן גלגולא), אבל באמת של הדברים, זה מפריע לכם. כי זה סותר משהו שאתם מאוד מאמינים בו: אדם שעובד קשה, צריך להיות מתוגמל כראוי. אדם שהגיע להישגים, ראוי לקבל את הקרדיט עליהם.
אם צוותים ושיתופיות זה העתיד, אנחנו צריכים ללמוד לתת קרדיט בצורה פחות ארכאית מפרס או אזכור לאדם אחד או שניים, בפרויקט שעבדו עליו רבים.
- איך זה מרגיש כשהבנאדם הלא נכון מקבל פרס נובל?
ב-1984, מחקר על בוזוני W וZ, (חלקיקים יסודיים הנושאים את הכוח החלש שהתגלו באופן ניסיוני ב (CERN, זיכה את קרלו רוביה וסימון ואן דר מיר בפרס נובל בפיזיקה.
העניין היה, שעל הנייר היו חתומים לא פחות מ-137 מדענים. רוביה היה במקום 105 ואילו ואן דר מיר היה במקום 126.
למה דווקא הם זכו בפרס? מה לגבי 135 התורמים האחרים למחקר?
ד"ר האוו-ווי שן, החליט לחקור את הסוגיה, ותוך כמה שבועות, מצא אלגוריתם שיודע להסביר איך הועדה קובעת מי זכאי לפרס נובל: הם עוקבים למי יש הכי הרבה ציטוטים על הנושא הספציפי. הנחת העבודה היא שאם מדען הוא בעל תרומה משמעותית, כנראה שהוא עסק בתחום לפני (כנראה גם אחרי) בצורה אינטנסיבית. הוא כתב משהו, קיבל פידבקים טובים מקולגות, והמשיך בעקביות לחקור ולעשות בסוגיה, ולייצר פרסומים נוספים.
אבל היה עוד משהו מעניין שגילה הד"ר הסיני: מישהו שהיה צריך לקבל פרס נובל – ולא קיבל אותו.
פרופ' אלברט-לסלו ברבאשי, שהוא גם ראש מעבדת המחקר של ד"ר האוו-ווי שן, מספר על כך בספרו THE FORMULA . מסתבר שאדם בשם דאגלס פראשר, היה האדם הראשון שגילה את הפונטציאל של GFP. בקצרה, מדובר חלבון פלואורסצנטי שזורח (במקור הוא קצר אותו ממדוזות). זה מאפשר, בין היתר, לחוקרים לעקוב אחרי התפתחות של תאים סרטניים (כי הם "זורחים"), להבין איך המוח של עכברוש עובד בתוך מבוך או לחפש תרופה לסכרת. כיום כמעט כל העבודה של מעבדות מולקוריות תלויה בתגלית הזו.
אז איך את פרס הנובל בכימיה על התגלית, קיבלו ב-2008 בשטוקהולם דווקא פרופסורים מרטין צ'לפי ורוג'ר טסיין?
16 שנים לפני כן, פראשר היה מדען צעיר שעסק באיזה נושא איזוטרי, במוסד אקדמי לא משמעותי במסצ'וסטס, בארה"ב. כמעט אף קולגה שלו לא התייחס אליו או אל המחקר שלו ברצינות.
עד כדי כך, כשהוא ניגש לועדה שהיתה אמורה לתת לו קביעות אקדמית, הוא קיבל תשובה שלילית. בייאושו, הוא החליט לעזוב את האקדמיה, ושלח את חומרי המחקר שלו לשני אנשים, מדענים גם כן, היחידים למעשה, שהתעניינו במחקר שלו. אקט מקסים של אדם שלא חשב על קרדיט, אלא רק רצה שעבודתו לא תהיה לשווא.
רוצים "לנחש" מה היו שמותיהם של שני האנשים שקיבלו את חומרי המחקר?
- מה לא מומלץ לנשים שרוצות לפתח קריירה בכלכלה, לעשות?
עוד משהו שמסביר בראבאשי: אם אתם נשים שרוצות קריירה אקדמאית בתחום הכלכלה, יש משהו שלא כדאי לעשות: לפרסם מאמרים יחד עם אקדמאים שהם גברים.
כן, זה מזעזע כמו שזה נשמע.
מסתבר, שנשים שמנסות לקבל קביעות אקדמאיות, נדחות בשיעור כפול מגברים.
זה לא קשור לפרודוקטיביות, לאיכות העבודה, לבטחון עצמי, או לתחרותיות. אז למה זה כן קשור?
נשים שכותבות מחקרים לבד, משפרות את מצבן פלאים. למעשה, כל מאמר עצמאי (סולו), מגדיל את הסיכוי שלהן לקבל קביעות ב-8%-9%. אבל כשנשים משתפות פעולה עם כותבים גברים, הסיכויים האלה דווקא פוחתים. משום מה, יש הטיה לרעת נשים, כשיש גבר בתמונה, גם כשבוועדה יושבות נשים.
במילים אחרות, אם את אישה באקדמיה, וגבר מציע לך לכתוב מאמר בנושא כלכלה, תסרבי בנימוס. ממילא זה יכול רק להפריע לקידום שלך.
והמחקר הזה, כנראה רומז לגבי עוד הרבה מאוד סקטורים ופעילויות שבהן נשים מופלות לרעה, רק, בגלל שמטבען, הן הרבה יותר "שחקניות צוות" מאשר גברים.
- *בונוס* אז מה קרה בסוף לפראשר?
לסיפור של פראשר יש בכל זאת סוף טוב.
זוכי פרס הנובל בכימיה לשנת 2008, פרופסורים מרטין צ'לפי ורוג'ר טסיין, הזמינו את פראשר ומשפחתו לטקס בשטוקהולם, והודו לו ארוכות בנאומם מול האולם המלא. בגלל התהודה של הסיפור, פראשר חזר לאקדמיה ב-2010, והיום הוא חלק מהצוות האקדמי של אוניברסיטת סן דייגו.
#שלושה_דברים_שלמדתי_בשבוע_האחרון