אחד הסיפורים הכי מקסימים בהיסטוריה הוא זה של דוד וגוליית.
דוד הצעיר, מצויד רק בקלע אבנים, יוצא להתמודד פנים אל פנים מול גוליית הענק, החלש מול החזק – וגם מנצח אותו והופך לגיבור ישראל.
אבל יש עוד גרסה לסיפור הזה. מלקולם גלדוול, האיש מאחורי רבי המכר "נקודת המפנה", ו"מצוינים" (כלל 10,000 השעות), הציג תמונה סדרת טענות שמציגות את הסיפור באור קצת שונה:
- גוליית היה קצר רואי (כמעט עיוור) ובקושי הצליח לראות את דוד.
- גוליית לבש שריון כבד, שהקשה עליו לזוז. לא הייתה לו יכולת לפגוע בדוד ממרחק.
- גוליית סבל מגידול במוח, שגם גרם לו להיות ענק, אבל פגע לו כנראה בעצב הראייה והפך אותו לפגיע מאוד למכה חזקה במצח.
- גוליית פשוט עמד שם, למעשה חסר אונים, כשדוד השליך עליו אבן ממרחק.
- גוליית הגיע בצורה הוגנת ועל פי הכללים לדו קרב חרבות, ונהרג מפגיעת אבן עוד לפני שהקרב התחיל.
האם עדיין הסיפור הזה היה מרשים אותנו?
אם אתם עדיין "מרגישים" שדוד הוא עדיין הגיבור בסיפור, אתם גם אמורים להבין מדוע ההסברה של מדינת ישראל לא עובדת, גם אחרי שמציגים תיעוד של מחבלים כשהם משתמשים בילדים כמגן אנושי, בזמן שהם יורים רקטות על אזרחים.
שכנוע לא תלוי רק ב"עובדות".
הוא קשור לדרך בה הסיפור המסופר, הדרך שבה אנחנו גורמים לקהל להרגיש.
אם אדם יושב בתל אביב, הלסינקי, פאריז, ברלין או לונדון, ורוצה להחשיב את עצמו לאדם נאור, אינטליגנטי, מתקדם, ליברלי, רודף שלום – האם הסיפור שלך עוזר לו להרגיש כמו שהוא רוצה או לא?
ביום שעובדות באמת יקבעו – אולי בגלל שרובוטים יקבלו החלטות עבורנו, יהיה בכל חברה תפקיד של "מנהל עובדות". ועד שהיום הזה יגיע, ארגונים וחברות יזדקקו בעיקר לאנשי יחסי ציבור, מכירות, שיווק ופרסום.
אוקי, אתם שואלים, אבל איך מבדילים בין סתם סיפור שמישהו מספר, לסיפור שמספק את הסחורה?
איך עוברים From Story Telling to Story Doing?
איפה אפשר ללמוד ברצינות על סטוריטלינג למנהלים, יזמים ובעלי עסקים?
הקליקו לפרטים >> סדנת סטוריטלינג מעשית של אליאב אללוף
---