אתם מאמינים בדרקונים?

 

אתם מאמינים בדרקונים? 
כנראה שלא. 
כי אתם משכילים, בדקתם ואתם יודעים שאין דרקונים. 
והאמת היא, שרוב היזמים ומנהלים המצטיינים שאני מכיר, אוהבים לקרוא, להתעדכן ולקבל כלי חשיבה.
אבל ... מה קורה כש"כוחו של הרגל" של דוהיג, "כלל 10,000 השעות" של גלדוול וכלל 7:38:55 על חשיבותה של שפת גוף, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהשפה הניהולית, לא ממש מדויקים? יכול להיות שזה קצת כמו להאמין בדרקונים?
בואו נראה. 

 

1. מה שכחו להגיד לנו לגבי "כלל 10,000 השעות"?

לפני כעשור, פרץ הספר Outliers ("מצוינים" בעברית) של מלקולם גלדוול לתודעת העולם. גלדוול, סופר מוערך, ליקט מחקרים שעסקו באנשים בעלי ביצועים יוצאי דופן במגוון תחומים, מנגני כינור ולהקת הביטלס, הפיזיקאי רוברט אופנהיימר (אבי פצצת האטום), ועד ביל גייטס.

 

מה שבמיוחד זכה לתהודה, היה "כלל 10,000 השעות", המבוסס על מחקר של הפסיכולוג השוודי אנדרס אריקסון. הכלל מסביר שהצלחה דורשת זמן, ומביא דוגמאות מוכרות כמו ביל גייטס ולהקת הביטלס. הוא מציין כי הביטלס הופיעו בהמבורג שבגרמניה מעל 1,200 פעמים מ-1960 עד 1964 וצברו יותר מ-10,000 שעות של נגינה שם. כתוצאה מכך, אומר גלדוול, הביטלס קיימו את כלל 10,000 השעות וזכו לאחת ההצלחות הגדולות ביותר בכל הזמנים. (אגב, הביוגרף של ביטלס, מרק לווינסון, מטיל ספק באמינות המספר וחושב שהמספר האמיתי היה "קצת פחות" -  1,100 שעות).

על פי גלדוול, ביל גייטס, מייסד מיקרוסופט, קיים את כלל 10,000 השעות, כאשר הוא זכה לגישה למחשב בבית הספר התיכון בשנת 1968, בגיל 13 בלבד, ובילה 10,000 שעות בתכנות עליו.

כלל 10,000 השעות פירושו שבמשך 10 שנים, 20 שעות בשבוע, 50 שבועות בשנה, עליך לתרגל משימה ספציפית. זה כלל נפלא, כי הוא קליט, ברור והופך את העולם לפשוט. ואכן מה שרוב הקוראים של הספר הבינו הוא, שאם הם עובדים בתחום מסוים למעלה מ-10,000 שעות, סימן שהם מאסטרים בתחום.

המציאות, כמובן, קצת שונה.


בערך 8 שנים מאוחר יותר, נזכר פרופסור אריקסון (אולי בגלל שהוא השיק ספר חדש?) להסביר שגלדוול לא דייק בתיאור המחקר וכי המסקנה לגבי 10,000 שעות היא לא מחויבת המציאות. בקצרה, מה שהוא אמר היה:

א. שחלק מתלמידים שלמדו נגינה על כינור בברלין והוזכרו בספרו של גלדוול, לא הגיעו בכלל ל-10,000 שעות אימון. חלקם התאמנו הרבה יותר מכך. גלדוול הציג נתונים על גילאים אחרים מהמחקר של אריקסון (20 לעומת 18), כנראה כי המספר 7,400 שעות של אימון בנגינה בפועל (עד גיל 18) הוא הרבה פחות "סקסי" מ-10,000 שעות (השערה של גלדוול לגבי מס' השעות שיתאמנו עד גיל 20).
 

ב. שאף אחד מהתלמידים לא הפך להיות נגן ברמה עולמית, הם רק הראו פ-ו-ט-נ-צ-י-א-ל כזה. יתכן שיהפכו לנגנים עולמיים, אבל זה עדיין לא קרה. רוב נגני הפסנתר המצליחים מתאמנים בין 20,000 ל-25,000 שעות לפני שהם זוכים לפרסום, ונא לא לשכוח, הם גם מוכשרים מאוד.
 

ג. יש תחומים שדורשים יותר, ויש כאלה שפחות. הקביעה ש-10,000 שעות נכונה לכל תחום היא לכל הפחות, שרירותית, סבור אריקסון.
 

ד. המסקנה, לשיטתו של אריקסון, היא שהעניין הוא לא כמה שעות אתה עובד, אלא כמה שעות אתה עוסק בשיפור של הדרך שבה אתה עובד. ולכן החשיבות של לעבוד עם מורה, מאמן או מנטור שיכול לכוון אותך.
 

ואם הסוגיה מעניינת אתכם: מחקר אחר, שבוצע באוניברסיטת פרינסטון (מקנמרה, המבריק ואוסוולד) ופורסם ב-2014, בחן את החשיבות (חלקו היחסי בהשפעה על התוצאה באחוזים) של אימון המעשי לביצועים יוצאי דופן בתחומים הבאים:

- 26% - משחקים

- 21% - מוזיקה

- 18% - ספורט

- 4% - חינוך

- 1% - מקצועות חופשיים


במילים אחרות, החוקרים מפרינסטון טוענים שברוב המקרים, הצלחה היא עניין של כשרון מולד ופחות של אימון אינטנסיבי. מצד שני, לחוקרים מפרינסטון – בניגוד למלקולם גלדוול - לא היה ספר למכור.


 

2. כמה הרגלים באמת חשובים לחיים שלנו?


הספר The Power of Habit, ("כוחו של הרגל") של צ'רלס דוהיג, יצא לאור ב-2012 והפך להצלחה מסחררת. התיזה שלו, אומרת בפשטות, שאנחנו התוצאה של ההרגלים שלנו.

הוא אמנם לא מדען מוח, אבל זה לא מנע ממנו להציג מודל לתיאור המוח, שאומר שהרגל נוצר כשיש רצף של שלושה דברים:

א. הטריגר (Cue) שמעורר את דפוס ההתנהגות

ב. שגרה (Routine) שמקיימת את דפוס ההתנהגות

ג. תגמול (Benefit) שמתגמל אותנו, בדרך כלל דרך הורמונים במוח, על דפוס ההתנהגות


כשזה קורה, נוצרת "לולאת הרגל".


הספר מספר, בין היתר, על קלוד הופקינס, שהפך את פפסודנט ממשחת שיניים אלמונית למותג מצליח ולהפוך את צחצוח השיניים כפעולה יומיומית המונית. איך הוא עשה את זה?

א. תוספת מנטה למשחת השיניים גרמה לתחושת רעננות לאחר הצחצוח.

ב. הקצף של משחת השיניים, גורם לנו להרגיש שהמשחה עובדת.


מה הטריגר לצחצוח? הוא בחר ב"פלאק". כמובן, שגם אכילת גזר מסירה את הפלאק, אבל הופקינס הרי לא קידם מכירות של גזר. הפרסומת הסבה את תשומת לב הציבור לפלאק, הפעולה הנדרשת היתה צחצוח עם פפסודנט (כמובן), והתגמול הוא חיוך עם שיניים לבנות.

הרעיון של המוצר שמקציף בזמן השימוש, זלג עד מהרה לשמפו, ומוצרים שונים לכביסה: אחרת איך נדע שהמוצר באמת מנקה?


מה שדוהיג מזכיר באגביות, הוא מחקר מאוניברסיטת דיוק (על ידי החוקרים ורפלנקן ו-ווד) משנת 2006, שמציין שלמעלה מ-40% מההתנהגות שלנו אינה קשורה להחלטות, אלא להרגלים.

במילים אחרות, למעלה מ- 50% מההתנהגות שלנו *אינה* קשורה להרגלים, וזה לפי אחד המחקרים שהכי שמצדדים בחשיבות הרגלים בחיים שלנו, שמצוטט בספר שרואה את העולם במשקפיים של הרגלים.

אז מומלץ (מאוד) לקרוא את הספר.
פשוט כדאי לא לשכוח שדוהיג והוצאת הספרים שלו היו צריכים למכור את הספר, ומסר כמו "אנחנו 40% התוצאה של ההרגלים שלנו" מצלצל פחות טוב ממסר אבסולוטי של "אנחנו התוצאה של ההרגלים שלנו."


 

3. מה חשוב יותר, שפת גוף או המילים שלנו?


 

אתם בטח לא מכירים את פרופ' אלברט מרחביאן, אבל כנראה שאתם כן מכירים את המחקר שלו. שזכה לכינוי כלל "7%-38%-55%".

מה זה אומר?

אם תשאלו את הקואצ'ר הטיפוסי, הוא יאמר לכם שהמשמעות היא שבזמן שאנחנו מדברים עם אדם אחר, משקל המילים שלנו בשכנוע הוא 7%, משקל טון הדיבור הוא 38% ומשקל שפת הגוף הוא 55%. בקיצור, המילים שאנחנו אומרים חשובות הרבה פחות מאשר הדרך שבה הגוף שלנו מדבר.

פשוט וברור, לא?

טוב, זה לפחות מה שהם רוצים שתחשבו.

 

אבל המציאות...

 

בואו נעשה משהו שכנראה אף אחד מהאנשים שטרחו לספר לכם על הכלל הזה, לא טרחו לעשות: להבין מאיפה המספרים הללו הגיעו:  

מרחביאן ביצע שני מחקרים שפורסמו ב-1967.
שני המחקרים עסקו בתקשור רגשות שליליים או חיוביים באמצעות מילה אחת ויחידה.
המחקר הראשון בחן את החשיבות הסמנטית של המילה שנאמר ביחס לטון הדיבור, ומצאה שטון הדיבור משמעותי יותר. המחקר השני בחן הבעות פנים בתמונות שחור לבן לעומת טון דיבור שהושמע מהקלטת דיבור, ומצא שהיחס בין התמונות להקלטה היה של 40%-60% לטובת התמונות.

פרופ' מרחביאן שילב את שתי תוצאות המחקרים לכלל 7:38:55.

אז שווה לשים לב לכך ש:

 

א. המחקר עסק במקרה שבו המילים סותרות לחלוטין את טון הדיבור ואת "שפת הגוף". כלומר, הכלל אינו חל במידה ו"שפת הגוף" והטון תואמים את המילים.


ב. היי, רגע, למה "שפת הגוף" במרכאות? כי המחקר לא בחן שפת גוף, אלא רק תמונות של הבעות פנים. אופס.


ג. המחקר בחן רק נשים. אין שום דרך לדעת אם הוא נכון, או נכון באותה מידה, לגבי גברים - אלא אם כן אתם חושבים שגברים ונשים מתנהגים בדיוק באותו האופן.

 

ד. המחקר בחן רק תגובות למילה אחת, חיובית או שלילית ("יקירי", "שונא", וכו'). לא נבחנו מסרים מורכבים בנושאים מגוונים.

 

ה. תוצאות המחקרים שולבו לכלל אחד בצורה שמרבית החוקרים המדעיים בוודאי היו מכנים כ"לא ראויה".

 

אז יכול להיות שנדמה לנו ששפת גוף "קובעת הכל", אבל במחקר שנערך ב-1992 בקרב פסיכיאטרים, החוקרים הגיעו למסקנה שהמילים שהמטופל אומר פי 4 יותר חשובות משפת הגוף שלו.

 

4. ***בונוס*** מילות סיכום


תרבות הפופ-אקונומי, שהופכת מחקרים לספרים, לא פעם "מתאימה" את העובדות למשהו שנשמע טוב, ומייצרת בהירות לקוראים בתחום שלכאורה זרוע באי-ודאות. כיף לדעת שאתה רק צריך לעבוד כך וכך שעות, וההצלחה שלך מובטחת, לא?
בסופו של יום, אפשר להתווכח על כל מתודולוגיות מחקר, מי צודק יותר, מי פחות, מתי ובאילו מקרים, אבל על דבר אחד קשה להתווכח: בני האדם כנראה מורכבים מדי מכדי שכלל אחד – 10,000 שעות, 7:38:55 או כל מודל אחר, יחול על כולם בצורה שווה ואחידה.


 

#שלושה_דברים_שלמדתי_בשבוע_האחרון