ב-2015, התפרסם מחקר של מיקרוסופט בקנדה שקבע כי תשומת הלב שלנו הולכת ומתקצרת, וירדה משנת 2000 -אז היתה 12 שניות, וכעת היא עומדת על 8 שניות, קצרה יותר מזו של דג זהב (9 שניות). המחקר של מיקרוסופט צוטט בהרחבה בעיתונים מובילים, כמו הניו יורק טיימס, הגארדיאן, טיים ועוד, והתקבל בדאגה. "77% מבני 18 עד 24 שולחים את היד לטלפון הסלולרי כשאין להם מה לעשות", ציין המחקר. "אלו הטלפונים הסלולריים הארורים שמשחיתים לנו את הילדים", חשבו רבים. "אהה, זאת הסיבה שאני לא מצליח להתרכז בשום דבר," אמרו לעצמם אחרים.
אבל קווין מקספדן, מפיק בBBC, לא השתכנע.
לא היתה על המחקר ביקורת עמיתים. מחקרי המחקר לא צוינו בשם. כמעט ולא היו הסברים על תהליך ומתודולוגיות המחקר. המדדים לא היו ברורים, וכמובן, לא לשכוח שמיקרוסופט היא אחת מהחברות שהאינטרס הברור שלה הוא ללכוד את תשומת ליבנו כמה שיותר.
הוא קרא לעומק ובחן את הפרטים. המחקר של מיקרוסופט התבסס על סקר של 2,000 איש ועל מדידת הפעילות המוחית של 112 אנשים באמצעות אאג. המחקר הבחין בין 3 סוגים של ריכוז ותשומת לב: מתמשך, סלקטיבי ומתחלף.
אבל מה שהפריע למקספדן במיוחד היה שהמחקר לא בדק את משך תשומת הלב של המשתתפים ובוודאי לא בדק דגי זהב.
בדיקה נוספת העלתה כי הכותרת "תשומת הלב שלנו כעת קצרה יותר מזו של דג זהב" לא התבססה על המחקר של מיקרוסופט, אלא על אינפוגרפיקה מושכת של חברת מחקר בשם STATISTIC BRAIN. הכותרת של האימג' טוענת "אנחנו יודעים שתשומת הלב האנושית מתכווצת". אבל מאיפה הם "יודעים"?
האימג' עם הסטטיסטיקה הציורית הופיעה אצלם במדריך תוכנה לבניית מערכות מידע. שם נכתב שהמקור לנתון הוא המרכז הארצי למידע ביוטכנולוגיה וספריית הרפואה של ארה"ב, אבל בבדיקה שנעשתה עמם, הדוברים של גופים אלו טענו כי המידע לא הגיע ממחקר שלהם וכי אין להם כל מחקר שתומך בטענה זאת.
במילים אחרות, "המחקר שמוכיח שתשומת הלב שלנו דועכת" הוא אחיזת עיניים. לא נכון. לא מבוסס.
אבל הוא "מרגיש" נכון, לא? וזו בעצם המהות של סטוריטלינג.
לבנות סיפור סביב נרטיב ש"מרגיש" נכון, ואז אנחנו לא בודקים מאיפה המספרים והנתונים הגיעו - אנחנו מפקפקים רק במה שלא מרגיש נכון. כל זמן שהטיית האישוש עובדת, למה צריך לבזבז זמן ולקרוא מחקרים. אנחנו "יודעים" כבר שנים, עוד מהשנים הראשונות של האינטרנט, שדגי זהב סובלים מהפרעות קשב.
רגע, מאיפה אנחנו יודעים? מהיכן התחילה אובססיה לדגי זהב?
לא ממש ברור, אבל מסתבר שדגי זהב היו מטאפורה חביבה על מעצבי אינטרנט כבר בשנת 2000. שימוש לב למאמר הזה של הגארדיאן הבריטי, שם מצוין בסעיף 7 כעובדה מדעית שלדג זהב יש יכולת לשמור על ריכוז למשך 5 שניות, "2 שניות יותר מאדם שמבקר באתר שלך".
באורח פלא, תשומת הלב של דג זהב הפכה להיות 9 שניות, רק שנתיים לאחר מכן, במאמר של BBC NEWS.
כמובן, לכל מי שצפה בסרט "להציל את נמו" קל מאוד להאמין שלדגים יש בעיות זיכרון. הרבה דברים שלימדו אותנו בסרטים מצוירים לא נכונים: כמו למשל שהיפופוטמים הם לא חביבים כמו שנדמה והם הורגים יותר בני אדם מאריות, בנות יענה לא טומנות את ראשן בחול, וינשופים הם בעל חיים מאוד טיפש. הדמות החביבה של דורי שסובלת מבעיית זיכרון לטווח קצר העניקה הרבה רגעים משעשעים לצופים, אבל זה בידור, כמובן, ולא מדע. דג זהב הוא דווקא חיה שמתפתחת ולומדת, ולכן היא נלמדת לא מעט.
שורה תחתונה: תשומת הלב שלנו לא הצמצמה.
אנחנו פשוט "מותקפים" עם מסרים, הודעות, מיילים ופרסומות הרבה יותר מבעבר, ולכן צריכים להיות סלקטיביים.
וברצינות: אם אין לנו יכולת להתרכז, איך תסבירו את זה שאנשים רואים סדרות שלמות ברצף בנטפליקס או צופים במשחק כדורגל במשך 90 דקות או משחקים 3 שעות ברציפות בסוני פלייסטשיין? האם אנחנו שומעים על כך שאלפי מנתחים ברחבי העולם מאבדים ריכוז באמצע ניתוח?
האם מישהו מסוגל לטעון ברצינות שהיכולת שלנו להתרכז, שהתפתחה אבולוציונית במשך אלפי שנים או מאות אלפי שנים (תלוי למי אתם מאמינים), פתאום תוך 13 שנים התפוגגה לה?
לרובנו אין הפרעת קשב וריכוז. פשוט, יש יותר מדי דברים משעממים ובנאליים שמנסים לקבל מאתנו תשומת לב.
ובגלל שמשעמם אותנו לקרוא מחקרים, אנחנו סומכים על אחרים שיעשו את זה. ולפעמים האחרים מחפשים את הכותרת שתהדהד ותייצר רייטינג, ופחות בודקים את העובדות.
ואולי מילה אחרונה: עניין תשומת הלב של דג הזהב הוא מיתוס, אבל הבעיה שאפשרה למיתוס הזה להפוך לעובדה, היא זו שצריכה להדאיג אותנו.
---
איפה אפשר ללמוד ברצינות על סטוריטלינג למנהלים, יזמים ובעלי עסקים?
הקליקו לפרטים >> סדנת סטוריטלינג מעשית של אליאב אללוף