1. מה אם החיים היו בעצם משחק?
נניח שהחיים הם משחק שבו התפקיד שלך היה קודם כל למצוא מה אתה באמת אמור לעשות, מהי התכלית שלך, ואז אתה אמור לממש את התכלית הזו.
התפקיד של אנשים אחרים, כמובן, הוא לוודא שאתה באמת נמצא על המסלול המתאים לך, שאתה באמת מצאת את התכלית ובאמת מוכן לממש אותה.
איך הם מוודאים? פשוט מאוד, הם מפריעים לך: הם צריכים לבקר אותך, לזלזל בך, להקטין אותך, להפריע לך, לנסות לעצור אותך, לנסות לגרום לך לאבד את האמון בדרך. הם המזלזלים. בכל פעם שהם גורמים למישהו לפחד, לחשוש, להיות משותק, להתנהג כמו שהם רוצים, ולהקטין את עצמו – הם זוכים בעוד נקודות, נקודות זלזול.
כמובן, שיש עוד שחקנים במשחק הזה, אנשים כמוכם, שחקנים שעסוקים במימוש התכלית שלהם – וגם מסייעים לאחרים כמותם להצליח, במקום (כמו ה"מזלזלים") בלוודא שאחרים (לא) מצליחים לממש את שלהם.
מי מנצח במשחק הזה?
המנצח מי שדואג שהאנשים סביבו יהיו בעיקר מהסוג השני, זה שתומך ומפרגן, ולא נכנע לאנשים מהסוג הראשון.
אז מי בינתיים מוביל במשחק שלכם, המזלזלים או אתם?
2. מה עושים כשלא כולם אוהבים אותנו?
לפני המון שנים, בגיל 21, החלטתי שאני לא נוסע לדרום אמריקה עם תרמיל על הגב, אלא לניו יורק. אחרי כמה שבועות, התמקמתי בחנות אלקטרוניקה ברחוב 86 על השדרה השנייה במנהטן. אחד העובדים בחנות, היה ג'וני (חואן), בחור מקסיקני שהיה אחראי על המחסן והמשלוחים, או במילים אחרות, הסבל של החנות.
מההתחלה, ג'וני לא חיבב אותי, למרות ששנינו קיבלנו את אותו השכר. אבל אני הייתי איש המכירות שמגיע לעבודה עם חולצת כפתורים ועניבה, ואילו הוא היה צריך לשבור את הגב בעבודה שחורה. ג'וני חשב שאני אידיוט ושהוא זה שצריך להיות במכירות, אבל למרבה הצער, אף אחד, לרבות בעל החנות, לא סבר כך.
ומה ג'וני עשה?
בכל פעם שהייתי יוצא להביא קפה או משהו, הוא היה צועק לי "Don't come back, ok?".
אותי זה הצחיק, ואותו זה רק עצבן עוד יותר. ולא משנה כמה שהייתי נחמד אליו, הבאתי לו קפה או קולה מדי פעם, הוא לא חיבב אותי.
בשנתיים האחרונות יצא לי להיתקל יותר ויותר באנשים כאלה, שלא משנה מה אתה עושה עבורם או איך אתה מתייחס אליהם, אתה נתקל בקרירות, הערות שליליות או יותר גרוע. וזה הזכיר לי, שיש אנשים, שלא משנה מה נעשה עבורם, לא יחבבו אותנו.
מה זה אומר?
אולי זה אומר שהאדם צריך לאהוב את עצמו ואת הדרך שלו – ומי שצריך להיות לצדו, ימצא את הדרך להיות שם.
לא כולם צריכים לאהוב אותנו, כנראה.
3. מה הקשר בין תבונה לאושר?
די בתחילת הסרט המשובח מועדון קרב, במהלך הטיסה בה הם נפגשים ומנהלים שיחה, טיילר (בראד פיט) אומר לג'ק (אדוארד נורטון) "אתה ממש נבון."
ג'ק עונה לו ב"אה, תודה".
ואז טיילר שואל "איך זה עובד לך, להיות נבון?"
וג'ק עונה ב"מצוין" לא משכנע.
הסאבטקסט כאן הוא על אדם שעסוק במשנה הסדורה שלו על איך צריך לחיות (למשל, לרהט את הדירה כולה מקטלוג של איקאה, כמובן...), אבל מגיע לנקודת שבירה, שבה הוא מבין שהוא לא מאושר.
ה"תבונה" שלו, לא עושה אותו מאושר – להיפך, היא מאמללת אותו.
תחשבו על כמה אנשים שאתם מכירים ש"יודעים" מה צריך לעשות כדי לפתרון את הסכסוך עם הפלסטינים, להביא את הקבוצה שלהם לגביע אירופה ואת נבחרת ישראל בכדורגל למונדיאל, לפתור את בעיית הגרעון הלאומי, ולשפר את מצב התשתיות, החינוך והבריאות. הם יודעים שאלוהים קיים או לא קיים, שבסוף הטובים מנצחים, ושהם, כמובן – טובים.
מה לא יודעים? דברים קטנים כמו איך לגרום לילד שלהם יותר מ"כיף" כשהם שואלים אותו איך היה בבית הספר, איך להוריד את אותם 5-6 קילו שמטרידים אותם ואיך מגדילים את ההכנסות שלהם ומורידים את המינוס בבנק.
וזה מעלה שאלה מעניינת: כמה ממה שאנשים יודעים (או חושבים שהם יודעים), מפריע להם להיות מאושרים?