פתרונות מסוג אחר
- איפה כמעט אף פעם לא מחפשים פתרונות?
רורי סות'רלנד, מנהל הקריאייטיב של משרד הפרסום אוג'ילבי-1 בלונדון, מדבר לא פעם על הנטייה האנושית לחפש פתרונות ניוטוניים, לבעיות שאפשר לפתור בצורה יעילה הרבה יותר באמצעות פסיכולוגיה.
הוא נותן את הדוגמא של רכבת היורוסטאר, שמחברת בין פאריז ללונדון. כ-10 מיליארד דולר הושקעו בשיפור התשתיות כדי לקצץ 40 דקות מהנסיעה.
מה היה קורה אם היו משקיעים באינטרנט אלחוטי מהיר במקום? או במסכי וידאו, כמו במטוסים, עם אזניות חד פעמיות? כמה זה היה עולה? שברירי אחוזים מ-10 מיליארד, לא? והתוצאה היתה אותה תוצאה: זה לא היה מקצר את הזמן, אבל הנוסעים לא היו שמים לב לזמן שעובר, בגלל שמשהו היה שמעסיק אותם.
בתמורה למיליארד דולר, כנראה שאפשר היה לסגור חוזים לכל החיים עם סוכנויות מובילות של דוגמנים ודוגמניות, שיעברו הלוך ושוב ואולי יציעו לנוסעים שמפניה קרה - בחינם.
זה, אומר רורי בהומור, כנראה היה גורם לנוסעים לבקש שיאטו את נסיעת הרכבת, ובמקום להאיץ אותה.
אבל, בעולם שנשלט על ידי "הגיון", אף אחד אפילו לא חשב להעלות כזו הצעה.
אנשים יצירתיים, רגילים להציג את הרעיונות שלהם לאנשים הגיוניים, כדי לוודא שהרעיון מוצדק כלכלית ועושה שכל. אבל אנשים שהוגים רעיון רציונלי, שהוא הגיוני מבחינה כלכלית או הנדסית, לעולם לא אומרים לעצמם: "אוקי, עכשיו אני צריך לשמוע מה דעתם של כמה אנשים יצירתיים, אולי הם יכולים לחשוב על פתרון טוב יותר".
מי שמגיע מדיספלינה של כלכלה או פיזיקה, לא מרגיש צורך להתייעץ עם אנשי שיווק או פסיכולוגיה. אחרי הכל, מה הם מבינים?
- למה מובטלים לא שמחים, ואילו פנסיונרים, באופן יחסי, מאושרים לרוב?
זו שאלה מעניינת: הרי לשניהם בד"כ אין הרבה כסף, ויש הרבה זמן פנוי. הסטיגמה החברתית של פנסיונרים היא שהם בחופש – ואילו מובטלים, הם אנשים לא מועילים שלא מוצאים את עצמם.
אז מה ההבדל?
רורי מסביר שהסיבה נעוצה בכך שפנסיונרים מרגישים שזו היתה החלטה שלהם לצאת לפנסיה, בעוד שמובטלים מרגישים שזה מצב שנכפה עליהם.
כדי לחיות בשלום עם אבטלה, אנשים מתוחכמים מציגים את היעדר העבודה שלהם כ"שנת חופש". וזה כמובן עובד טוב יותר כשאתה נמצא במקום אקזוטי ורחוק (תאילנד, קוסטה ריקה, הודו), מאשר בפתח תקווה או חיפה, למשל.
בניסוי שנערך, הכניסו שני כלבים לקופסא. הרצפה יכלה להעביר מתח חשמלי שהיה מכאיב לכלבים, אבל רק בצד אחד היה כפתור, שאם הכלב לוחץ עליו, הוא יכול להפסיק את המתח החשמלי – ואת הכאב שהוא חווה.
ומהר מאוד, מה שקורה, שהכלב הראשון מקבל את הכאב כחלק מהחיים, ואילו הכלב השני – שאינו שולט בנסיבות, שוקע בדיכאון עמוק.
כמו הכלבים, גם בני אדם. הצורך שלנו להיות בשליטה בחיינו, בא לידי ביטוי גם בכביש.
בקוריאה, יש שעון עצר ברמזורים, שמבהיר לך בעוד כמה זמן האדום יתחלף לירוק, כדי למנוע עצבנות בקרב נהגים מתוסכלים. להמתין 60 שניות כשיש ספירה לאחור זה הרבה יותר קל מאשר להמתין מבלי לקבל וודאות.
זה הוכח כמשהו שמפחית תאונות דרכים.
בסין, לא ממש הבינו את העניין, והציבו שעון זמן שמבהיר לך בעוד כמה זמן הירוק יתחלף לאדום – מה שדווקא הגדיל את כמות התאונות של נהגים שניסו "לגנוב" את הרמזור.
כאילו הרמזור הפך לשעון עצר שמדרבן את הנהג לעמוד באתגר: "נהג יקר, יש לך 4 שניות לעבור 100 מטר, האם תספיק?". והעניין הוא, שלפעמים הנהג לא מספיק...
פתרונות "רכים", התנהגותיים, צריכים להיבחן בקפידה, בדיוק כמו שבעולם "הקשה" בודקים היטב גשר או בניין לפני שבונים אותו.
- מדוע טרור כל כך ... מפחיד?
באחת ההרצאות שלו, שואל דן גילברט "אם הייתי אומר לכם שיש מגפה מסתורית שהורגת 15,000 איש בשנה בארה"ב, נכון שהייתם נלחצים? ובכן יש כזו מגפה, אבל היא לא מסתורית וקוראים לה שפעת".
אז למה אנחנו לא מפחדים למות משפעת וכן מפחדים למות באירוע טרור?
למה אנחנו משקיעים מיליארדים במלחמה בגורם אחד למוות, אבל לא באחרים?
מבלי לגרוע מחשיבות חיי אדם שנגדעים באירועים נוראים אלו, הטרור (הפחד, האימה)– מוגדל ומועצם על ידי דיווחים בלתי פוסקים בתקשורת.
יותר אנשים טובעים מדי שנה בארה"ב מאשר שנהרגו במתקפת הטרור המחרידה של 9/11, שלא לדבר על מס' האנשים שנהרגו בתאונות דרכים או תאונות רכבת, רק מפני שסירבו לטוס "כי טיסות זה מסוכן". (בסה"כ, מתים בארה"ב למעלה מ-2 מיליון אנשים בשנה).
אבל ארה"ב יצאה למלחמה נגד הטרור, למרות שנראה שלא פחות חשוב לכאורה, שתילחם בתאונות דרכים, מוות משימוש לא נכון בתרופות וזיהומים בבתי חולים עוד כל מיני מקרים שגובים חיי אדם.
אבל תאונות "זה חלק מהחיים", זה הפך להיות משהו נורמלי, שאנחנו מקבלים אותו כעובדה מוגמרת, למרות שיותר אנשים מתים על הכביש מאשר במלחמות ישראל. למה? כי "מלחמה" בתאונות הדרכים היא די מטופשת (כמו גם מלחמה בסמים) – הרי ברור לנו שהאויב הוא אנחנו.
אפשר לצמצם תאונות דרכים באמצעות לימוד נהיגה (ולא לימוד אנשים רק לעבור את הטסט), באמצעות השקעה בתשתיות, יצירת נתיבים ייעודיים או שעות ספציפיות שבהן מותר למשאיות להשתמש בכבישים (רק 2% מסך כלי הרכב, אבל אחראיות ל-25% ממקרי המוות על הכביש), להשקיע בעידוד תחבורה ציבורית נוחה ובאמצעות אימוץ טכנולוגיות של נהיגה אוטונומית.
אבל רוב הדברים האלו כנראה לא יקרו – כי הציבור מתעניין בטרור הרבה יותר.
אדם שנהרג במילואים, "שווה יותר" מחברו שנהרג בתאונת דרכים בדרכו הביתה מהמילואים.
ומה שיותר מעניין (מלחמה בטרור), מקבל יותר קולות בקלפי, ומקבל יותר תקציב.
אפשר להאשים את הפוליטיקאים או את התקשורת, אבל הם רק משחקים לפי הכללים שהציבור קובע: מעטים יבחרו פוליטיקאי שמבטיח למגר את תאונות הדרכים ואת מקרי המוות המיותרים בבתי החולים, או פוליטיקאי שמעוניין להשקיע בחינוך או בתשתיות – אבל רבים יבחרו פוליטיקאים שמבטיחים להיות חזקים מול ארגוני הטרור, ופעם ב-20 שנים, לפעמים גם בוחרים במישהו שמעוניין לפתור את הבעיה בדרכי שלום (כל זמן שהוא גנרל לשעבר, כמובן).
מעטים יצפו בתכנית שמציגה חדשות שאינן יוצאות דופן, כמו מוות בטביעה או תאונת דרכים – דברים שקורים מדי יום.
אז למה טרור תופס תשומת לב? לא רק בגלל שאנשים מתים, אלא כי הוא מזעזע, כי הוא מצטלם טוב, כי הוא יוצא דופן; וכי במלחמה בטרור, האויב הוא חיצוני.
- ***בונוס*** מה החלק של התקשורת בסיפור?
מה אם היינו ניגשים למלחמה בטרור לא רק באמצעות פתרון ניוטוני "קשה" (שימוש בנשק), אלא גם בשימוש בפתרון "רך"?
תחשבו על השאלה הבאה: אם ההשפעה של טרור – הפחדת הציבור, היא המטרה של האקט הנורא – אולי זה אומר שאם היתה פחות תקשורת, יכול להיות שהיה פחות טרור?
בואו נבחן לרגע את התקשורת הבינלאומית:
חפשו בגוגל באנגלית Palestinian death 2017
ותשוו את התוצאות עם Syrian deaths 2017
ב-2017, נהרגו 96 פלסטינים, ובאותו הזמן כנראה בין 5,000 ל-13,000 בני אדם בסוריה.
ובגוגל, לזוועה בסוריה יש 13 מיליון תוצאות, ואילו לאסון של הפלסטינים 4.8 מיליון. במילים אחרות, מוות סורי שווה 1,000 אזכורים, ואילו מוות פלסטיני שווה 50,000 אזכורים בממוצע.
כמובן שזה תיאור מלאכותי, אבל יש לו סיבה שאינה קשורה לאמת, צדק, חשיבות העימות או חובת דיווח. הסיבה העיקרית היא: *ישראל היא כנראה שיאנית העולם בעיתונאים זרים לנפש*.
יש פה הכי הרבה עיתונאים מכל זירת עימות אחרת בעולם, ויש לזה גם סיבות היסטוריות (סיכסוך ארוך שנים), אבל בעיקר, סיבה מאוד ריאלית: זוהי גם זירת העימות הנוחה ביותר בעולם לעיתונאים.
תחשבו על זה: העיתונאים יכולים לגדל פה את הילדים שלהם, עם מסגרות חינוך מצוינות. טכנולוגיה מצוינת. מזג אוויר טוב. אוכל מגוון. הם יכולים להגיע לאזור עימות ולחזור בתוך שעה. נדיר שמישהו מציק להם, מתנכל להם או יורה בהם (ההשוואה הנכונה היא לאחד מ-30 מאזורי הלחימה שקיימים בעולם – מכירים עיתונאי היה מעדיף לחיות עם המשפחה שלו בסוריה או בעירק, למשל?).
והבונוס הגדול, למיטב ידיעתי: עיתונאים זרים מקבלים תוספת סיכון על החיים בישראל, כ-א-י-ל-ו הם נמצאים בעירק.
עכשיו השאלה היא: אם עץ נופל ביער, ואף אחד לא שומע, האם העץ נפל? או, בגרסת הטרור: אם מישהו מבצע פיגוע, ואין מי שידווח עליו, האם זה לא מפחית מהמניע לבצע את הפיגוע?