איך אפשר לחזק את שריר התקווה?

1. מהם הרגעים הכי מרגשים בחיי אדם?

הפסיכולוג אליס פול טורנס כתב פעם "הרגעים הכי מרגשים ומלאי אנרגיה בחיי אדם, קורים באותן חלקיקי שניה, שבהם המאבק והחיפוש שלנו הופכים להילה מרצדת של תמונה חדשה של העתיד".
בספר LEARNED HOPEFULNESS שעוסק ביכולת של מחשבה חיובית להתמודד עם דיכאון, הפסיכולוג הקליני דן טומאסולו (Dan Tomasulo) לא מציע לנו להתעלם מהמציאות ולמלמל מנטרות חסרות משמעות, אלא להחזיר את האיזון לחיים שלנו. כשקשה לנו, אנחנו נוטים להתעלם מהטוב בחיינו, ולהתמקד ברע בלבד, להיות פאסיביים ולשכוח את היכולת שלנו לשנות את המצב.
מה אם נוכל לנסח את העתיד שלנו בצורה חדשה, חיובית, אקטיבית וריאלית?
שם הספר, הוא מעין משחק מילים על ניסוי מפורסם של הפסיכולוג מרטין זליגמן, שהגיע למסקנה שיש תופעה פסיכולוגית שנקראת חוסר אונים נלמד, ובאנגלית, LEARNED HELPLESSNESS. ואם אפשר ללמוד חוסר אונים, למה שלא נוכל ללמוד להיות מלאי תקווה?

2. אזור המחסור ואזור ההוויה. מה ההבדל?

רובנו, רוב הזמן, חיים במה שכינה אברהם מסאלו "אזור המחסור" (Deficiency Realm). אנחנו עסוקים בלהיות מתוסכלים על הכבוד שאנחנו לא זוכים לו, האהבה שאנחנו לא מקבלים, והעובדה שהרבה אנשים "לא רואים" אותנו כפי שהיינו רוצים.
טומאסולו מזמין אותנו להיכנס לאזור ההוויה (Being Realm), ולהחליף את העדשות העכורות שלנו בעדשות נקיות. העולם הוא לא ורוד ונפלא ולא נוראי ומחריד. בעולם יש הכל מהכל, גם טוב וגם רע, ובכל אחד מאתנו, יש את מה שמיוחד ושונה בו – ושם גם טמונים הזרעים למסע של הגשמה עצמית.
אנשים שמונעים מחסר, רק רוצים לשרוד. רק להגיע לסופ"ש. רוצים רק להצליח לשלם את החשבונות. רק רוצים להיות "בלי מינוס בבנק". "רק תן לי (בקשה צנועה כלשהי) ואני לא רוצה יותר כלום. מה ביקשתי כבר?".
הם לא שואלים "למה?". למה שמישהו יתן להם? ברור להם למה, כי "מגיע" להם. לא?
ומה אם לא מגיע להם?
ומה אם הם צריכים להרוויח את זה?
כאשר אנשים מתחילים לשהות באזור ההוויה, הם חדלים להתלונן והלתקרבן.
הם מתחילים ליהנות מהרגע, לצמוח, להתפתח.
כמו שמישהו שמתאמן, לא מצפה שיהיה לו קל בחדר הכושר – כי התנגדות היא זו שמייצרת את הצמיחה – כך קשיים ובעיות הופכים להיות אתגרים טבעיים עבורם.
כמו שאומר ד"ר וויין דאייר "אין מכשולים בדרך, המכשולים הם הדרך". 
הם מבינים מה אפשר ואי אפשר לעשות – ועושים את מה שאפשר. ואת הבלתי אפשרי? הם משאירים לבורא עולם.
הם מייצרים לעצמם מנהרה של תקווה, במילותיו של טומאסולו: כאשר אדם מביט על חייו בצורה מאוזנת וסוקר את היכולות ואת הפוטנציאל החיובי שלו, הוא מחזיר אליהם את תחושת התקווה.

3. איך מכניסים תקווה לחיים?

"תקווה איננה הבטחה," כתב פעם היוצר והסופר ג'ון ברגר,"אלא צורה של אנרגיה. זו אנרגיה שלרוב היא חזקה במיוחד, ברגעים האפלים ביותר". 

תקווה, מסביר טומאסולו, לא יכולה להתקיים במקום חיובי. תקווה יכולה להיווצר רק במקום שלילי או חסר וודאות. 
במקום להתמקד במה שקרה בעבר, מתמקדים במה שניתן לעשות בעתיד.

הוא מציע 3 כלים מעשיים שיכולים לייצר הבדל מיידי:

א. להגדיר מחדש יעדים

יעדים לעוד 5-10-15 שנה אולי נשמעים טוב, אבל הם טומנים בחובם זרעי אי ודאות, וזה אומר שיהיו תקופות שבהם היעד יראה כל כך רחוק ולא בר השגה, וזה יגדיל את הסיכון לדיכאון או תחושת נפילה.
כדאי, לכן, לתת לעצמנו יעדי מיקרו: במקום יעדים של שנים, לתת לעצמנו יעדים שאפשר למדוד בחודשים, שבועות, ימים וגם שעות ודקות.
ככל שנצליח להשיג יותר יעדים, נחוש יותר שליטה בחיינו ונכניס תקווה למערכת.
במילים אחרות, גם רשימת ה TO DO שלנו, יכולה להיות משמעותית – ולא רק אותה רשימה שאנחנו עושים לעצמנו פעם בשנה, עם חלומות גדולים.
תקווה נוצרת כשאנחנו יכולים לזהות ולצפות שליטה על מה שקורה בעתיד שלנו ובחיינו. מיקרו-יעדים היא דרך פשוטה להשיג את זה.

ב. להביע הכרת תודה, טוב לב וחמלה

תקווה זה לא משהו שיש בנו או אין בנו.
כמו הרבה דברים, זה עניין של דרגה ולא של מהות.
שריר התקווה מתוחזק על ידי כמויות קטנות וקבועות של "חיוביות".
מחשבות חיוביות הן כמו נוצות, ואילו מחשבות שליליות הן כמו אבנים.
ועל הסקאלה, כמובן שמחשבה שלילית, אבן אחת יכולה להטות את לשון המאזניים לרעה.
חיוביות, זה לא אומר אשליה עצמית, אלא פעולות קטנות שגורמות למוח שלנו להתמקד במה שטוב: להגיד תודה למישהו על משהו שעזר בו, גם אם זה "בקטנה", להעריך דברים שקורים, לשמוח על מה שיש, לזכור שיש מיליוני אנשים בעולם שמפנטזים על מה שאנחנו מכנים "בעיות", וכמובן, להפגין חמלה.
וכאשר אנחנו סולחים ומקבלים מגרעות, טעויות ושגיאות של אחרים – אנחנו עושים זאת באופן טבעי גם לעצמנו.

ג. להוקיר מערכות יחסים

אחד הדברים שהכי משפיעים על איכות חיינו, הם האנשים שבחיינו.

"לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" נאמר בפרק ב', בספר בראשית. ועכשיו זה גם מבוסס מחקרית.
מחקר שנערכו בין השנים 1939 ועד 2014 על ידי מספר רב של צוותי חוקרים באוניברסיטת הרווארד (בכל זאת, מדובר במחקרים שעקבו אחרי אנשים במשך 75 שנה). הממצאים גילו כי בלי קשר למצב כלכלי או רקע, אנשים שהיו חיוביים וניהלו מערכות יחסים קרובות עם בני זוג, משפחה וחברים, היו שמחים יותר וחיו שנים רבות יותר.
חיבור לקהילה, תחושת ערך וחשיבות לחיים של אנשים אחרים, הם חלק מהותי מתחושה של חיים של ערך ומשמעות.
תחגגו את מערכות היחסים בחייכם ותוקירו אותם. ותזכרו: מי שאין לו זמן לחברים ולמשפחה, כשיהיה לו זמן, לא יהיו לו חברים ומשפחה.

בקיצור, חיים טובים יותר, חיים ב ZONE שלנו, הם במרחק של מחשבה אחת בלבד. עלינו פשוט להתחיל לחזק את שריר התקווה.