השקרים שאנחנו אוהבים: מהם? / 3 דברים שלמדתי השבוע. (טוב, בעצם 9).

1.הכל משתנה?

מדענים מספרים לנו שהמוח שלנו והגוף שלנו משתנים כל כך במהלך חיינו, שקשה לעקוב.
מדי 4 חודשים, כל התאים האדומים בדם שלנו מתחלפים, ותאי העור שלנו מתחדשים מדי כמה שבועות. בכל 7 שנים, כל אטום בגוף שלנו מוחלף.
וזה מעלה שאלה מעניינת: אם מבחינה פיזיולוגית, אנחנו מתחלפים כל 7 שנים, וזה "אנחנו" חדש, למה כל כך קשה לנו להשתנות? למה אנחנו תקועים באותם ההרגלים, אותן המחשבות, ואותה האישיות הפגומה?
לכאורה, יש דבר אחד שלא מתחלף, וכן הופך להיות חוט מקשר בין כל החלקים הפיזיים שמתחלפים: הזיכרון שלנו. זה הבסיס למי שאנחנו, הליבה של הזהות שלנו, מה שמעניק לנו אשליה של דמות אחידה, מתמשכת (לכאורה).
2. למה אשליה?
קודם כל, כי חלק משמעותי ממה שאנחנו זוכרים, זו אשליה.
אנחנו מתעלמים מפרטים מסוימים וממציאים פרטים חדשים, כדי לשמור על נרטיב של זהות.
יש סיפורים שלמים על הילדות שלכם, שהמצאתם לעצמכם ואתם בטוחים שהם אמת.
כשפרופ' אליזבט לופטוס מאוניברסיטת קליפורניה שאלה נחקרים על סרטי תאונות שהם ראו, מה הייתה מהירות המכוניות, מה שקבע את המהירות ברגע התאונה בזיכרונם הייתה למעשה המילה בשאלה: "התרסקו" או "התנגשו"? מסתבר, שכאשר שואלים אותנו על התרסקות, המהירות שאנחנו "זוכרים" עולה בעשרות אחוזים (ספרו את זה לעורכי דין לענייני תעבורה שלכם).
בנוסף, פרופ' לופטוס הצליחה, ודי בקלות, לגרום ל25% ממשתפי המחקר לזכור אירועים שלא קרו להם, כמו ללכת לאיבוד בקניון או ביקור במתקן מפחיד ספציפי בלונה פארק. איך?
פשוט מספרים לאנשים על משהו שקרה להם, לכאורה, ונשמע הגיוני, והם "קונים" את זה.
אם אנחנו מאמינים למגדת עתידות שהיינו מלכים ונסיכות בגלגול הקודם או שיש עלינו "עין הרע", לא נאמין שהצלנו גור כלבים מדריסה בכביש בתור ילדים?
 
3. למה אנחנו משלים את עצמנו?
 
כי זה עוזר לנו להרגיש טוב או להבין את עצמנו. הרי "תמיד" היינו... או "אף פעם לא...".
אז מה אם בכל פעם שאנחנו מכלילים, אנחנו משמידים מידע ומתעלמים מעובדות?
ומה שחשוב, זה שנוכל להראות שהמקרה שלנו שונה, שאנחנו לא כמו האחרים, אנחנו מיוחדים, ומה שאנחנו עברנו בחיים... וואה וואה... אם רק אנשים היו יודעים, נכון?
אנחנו הרבה יותר רגישים ממה שנדמה לאנשים אחרים, ויש בנו כל כך הרבה פוטנציאל ויכולות – העולם פשוט מטומטם ולא יודע להעריך אותנו. ממש פספוס.
למה אנשים לא מעריצים אותנו ומחזרים אחרינו? למה לא מציפים אותנו באהבה? עולם טיפש.
(וסליחה על הסרקאזם).
 
4. מה זה סיפור העצמי?
 
וזה מוביל לסיפור העצמי, ה NARRATIVE IDENTITY.
נרטיב, או מבנה, זה חלק מהותי מהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים על מי שאנחנו.
אולי אנחנו גיבורים בנרטיב של דוד מול גוליית או סינדרלה או אינדיאנה ג'ונס, ואולי אנחנו הקורבן של הנסיבות.
זו עובדה שפיטרו אותנו או שגייסנו 100 מיליון דולר לסטרטאפ.
אבל זו לא עובדה שזה קרה בגלל שמישהו אחר הוא "רע" או כי אנחנו "גאונים". זו כבר פרשנות.
תקראו אוטוביוגרפיות של מיליארדים, למשל.
הם שמחים להסביר איך הם עשו דברים, הבינו, התמודדו ולכן הצליחו.
ואז הם מסבירים לכם את "הסוד" וממליצים לכם איזה ספרים לקרוא ומה לעשות. האם הספרים שביל גייטס ממליץ עליהם כיום, הם הספרים שהוא קרא כדי להצליח? האם שמעתם באחד ממאות הראיונות שלו או הסיפורים עליו משהו על כך שאמא שלו "סידרה לו" את העסקה הראשונה עם IBM? ואם הוא לא מספר את זה, איזה עוד דברים הוא "שכח" לספר?
משום מה, ההשפעה של הסביבה, התקופה, המציאות הכלכלית, כל אלה, לא ממש משנים לגיבור שלנו. למה לקלקל סיפור טוב של זהות עצמית עם עובדות?
כמו שאנחנו מייחסים זהות אחידה לקבוצת כדורגל, לתאגיד או למדינה, אנחנו עושים את זה גם לעצמנו. מה זה גוגל? זה המשרדים? זה אתר האינטרנט? זה האנשים? אם גוגל יסגרו את האתר או יעברו משרדים או יפטרו את כל העובדים, לא תהיה יותר חברת גוגל? ברור שתהיה.
באותו מובן, מה זה "אני"?
אם כל התאים שלכם מתחלפים וזה עדיין אתם, אז מה זה אתם? אולי זו "מודעות" או "נשמה" ואולי זה "הקוד הגנטי" שלנו. מי יודע? מה זו בכלל "מציאות"?
אלו שאלות שלא ממש מטרידות את רובנו.
אנחנו ממציאים לעצמנו סיפור, וזה מייצר וודאות וזה מקל עלינו להבין את העולם. זה נוח להרגיש שאנחנו בן אדם אחד, למרות שבפועל, ה"אנחנו" שלנו בגיל 9, 14, 25, 34 או 45 זה לא אותו האדם – לא פיזית ולא בכלל.
 
5. זוכרים עובדות או סיפורים?
אבל מה שמצחיק כאן הוא שאם הייתם לוקחים אתכם בכל מיני גילאים, ואז בודקים מה אתם זוכרים מאירועים שונים שקרו – רוב הסיכויים שהייתם מקבלים זיכרונות מאוד שונים של אותו אירוע.
"אנחנו לא רואים את העולם כמו שהוא - אלא כפי שאנחנו", כך האימרה.
"אין מקרה בעולם הזה. לכל דבר יש סיבה", אומר הפתגם.
וזה נכון. רק שאנחנו שוכחים שלפעמים הסיבה היא... שמישהו התנהג בטמטום.
וזה לא משנה אם יש סיבה או אין סיבה, משנה שאנחנו זקוקים למשמעות: ואנחנו מפרשים את המשמעות של דברים שקרו בצורה מאוד שונה לאורך זמן.
חשוב לנו להבין שדברים לא קרו סתם.
שלא כאב לנו, סבלנו או הצלחנו לחינם.
והמשמעות הזאת, משתנה עם הזמן.
גם כי אנחנו משתנים ביולוגית – ומה שחשוב לנו משתנה, וגם כי למדנו מונחים ומושגים חדשים, למשל.
אולי חזרנו בתשובה או בשאלה ("הכל מהשם והכל לטובה"), אולי למדנו NLP או קואוצ'ינג ("באיזה הוויה אתה נמצא?") ואולי אימצנו ז'רגון חדש של ניהול ואסטרטגיה (יש פה "אירוע שצריך לתכלל").
על הדרך, רכשנו גם מטאפורות חדשות על איך העולם עובד ועוד (העולם זה כמו מלחמה / ריקוד / משחק / יער מלא בעצים וכו').
בכל רגע נתון, יש לנו שקרים שאנחנו אוהבים לספר – לעצמנו ולאחרים.
וזה עוזר לנו להרגיש טוב או לפחות להבין את עצמנו.
6. פרספקטיבה
ויש גם את העניין של פרספקטיבה:
כשמפטרים אותנו מהעבודה, זה אולי זעזוע ועלבון, אבל כמה שנים לאחר מכן, אנחנו מגלים שזה בדיוק מה שהיינו צריכים כדי למצוא את הייעוד שלנו.
כשאנחנו חווים הצלחה או אירוע טראומטי, לעיתים זה מרגיש דבר אחד באותו הרגע, דבר שני אחרי כמה שבועות ודבר אחר לגמרי אחרי כמה שנים.
לפעמים אנחנו רבים עם מישהו על משהו, ממש כועסים עליו ומפסיקים לדבר איתו. ואז אנחנו פוגשים אותו במקרה אחרי כמה שנים, ואין לנו שמץ של מושג על מה רבנו ולמה זה היה כל כך מהותי שוויתרנו על מערכת היחסים.
כלומר, גם הזיכרון הוא לא אותו הדבר.
למה?
המציאות השתנתה?
אנחנו נוטים לחשוב שזה "הזמן שעושה את שלו", אבל הרבה פעמים, אלו זיכרונות אחרים והם "משבשים" את הסיפור שלנו.
 
7. למה אנחנו ממציאים לעצמנו "מציאות אחרת"?
המטרה שלנו, לפחות ביולוגית, היא לשרוד.
הצלחה ואושר אלו קונספטים חדשים, אפילו חדשים ממש במונחים אבולוציוניים. והישרדות לא מחייבת אותנו להיות מציאותיים, לראות דברים כמו שהם ולהבין את האמת.
אפשר לשרוד גם מבלי להיות מציאותי והאמת, אפשר גם להצליח.
יש הרבה פילוסופיים ופסיכולוגיים שיודעים הרבה מאוד על מציאות, תודעה ואושר, והם בעצמם לא ממש מאושרים (אם כי יש להם הסבר מצוין למה זה "בסדר" שהם לא).
לא משנה מה נרגיש – אם זה לאורך זמן, בדרך כלל, ננסה להרגיש שזה נורמלי או בסדר.
למשל, אם אנחנו לא מגייסים אנשים מוכשרים בני 52 לחברת ההייטק שלנו, זה לא בגלל שאנחנו חלאות אדם גילנים, שמפלים "זקנים" לרעה, מה פתאום?! אנחנו בסך הכול דואגים לא לגייס מישהו שלא ישתלב חברתית עם הצעירים.
אנחנו גם נגד חרם על מיעוטים, נאורים שכמונו, עד הרגע שבו אנחנו מגלים שמשפחה ערבית רוצה לשכור את הדירה הצמודה אלינו בבניין.
אנחנו נגד קללות באינטרנט, כי צריך לשמור על תרבות הדיון ולהוות דוגמה לדור הצעיר, עד שאנחנו נתקלים ב"סתומים" האלה שמצביעים למפלגה שאנחנו שונאים.
(אתם כמובן לא כאלה, אני מדבר על האנשים הרגילים).
 
8. השאיפה לאיזון רגשי
אנחנו שואפים לאיזון רגשי, וזה אומר שאנחנו צריכים לנרמל את המצב הקיים.
וכדי לעשות את זה, יש לנו סיפור שמסביר מה אנחנו יכולים לעשות ומה לא (מה שלפעמים נקרא "אמונות מגבילות"). יש לנו הסבר – אינטליגנטי או לא - על איך העולם עובד ומה המקום שלנו בו. אם יש לנו בעיות, מגבלות, חוסר הצלחה – יש לנו משנה סדורה.
- אנחנו לא שמנים בגלל היעדר פעילות גופנית ותזונה לקויה, זה בגלל הגנים שלנו. מה לעשות.
- לא עשינו הרבה כסף? זה בגלל שאנחנו לא חנפנים / לא שקרנים / לא קיבלנו הזדמנות.
- וכמובן, אם רק היינו גבר / אישה / צעירים / מבוגרים / במקום הנכון / בזמן הנכון / גזע וצבע עור נכון / מהמשפחה הנכונה / לא היינו חווים מחלה, תאונה או טראומה, היה לנו הרבה יותר טוב בחיים, באמת.
והסיפור שלנו לעצמנו, בנוי על שחזור של דברים שנדמה לנו שהם האמת, והשמטה של פרטים שלא ממש משתלבים עם הנרטיב.
בגלל זה אפשר לשמוע משפטים כמו "הכל הולך לי קשה בחיים" מצעיר שגדל בבית עשיר, היה בכיתת מחוננים ונסע מדי יום ל-8200 במכונית הספורט החדשה שההורים קנו לו. למה? כי הוא לא קיבל את ג'וב החלומות שלו באמזון, והלך לעבוד במאנדיי במקום.
יש אנשים שעצוב להם שאין להם אייפון 13 פרו מקס, ויש בעולם 2 מיליארד איש שלא יכולים לשטוף ידיים עם סבון – כי אין להם סבון או שאין להם מים זורמים בבית. הכל יחסי.
 
9. סיפורים יכולים להזיק לנו וגם להציל אותנו
זה לא באמת משנה אם אנחנו רואים דברים כמו שהם, או שלא ממש, אם אנחנו "מבינים" את היקום -או שלא.
מה שמשנה לנו, זה אם אנחנו חיים עם סיפור, עם עולם מונחים, עם מטאפורות, שמאפשרים לנו להרגיש שאנחנו בסדר ביחס לאחרים, ומתקדמים לעבר משהו שאנחנו מגדירים כ"טוב" או יותר מזה.
ואם בחרנו סיפור שמזיק לנו (אני חייב מתוק אחרי האוכל / אני לא מסוגל לקרוא / יש לי הפרעת קשב וריכוז / אין לי משמעת / אני לא כזה / אני בחיים לא ______. ), אנחנו יכולים לשחזר איך הסיפור הזה נוצר, ולהראות לעצמנו שהסיפור לא קוהרנטי. למצוא רגע בהיסטוריה האישית שלנו, שסותר את הסיפור.
בגלל זה לא מומלץ להגיד לפסיכולוג, לקואוצ'ר או לעורך דין "תמיד", "הכל", ו"אף פעם", כי קל מאוד להפריך אמירות כאלה.
לפעמים כדי לשנות את המציאות שלנו, אנחנו צריכים להתחיל בשינוי הסיפור שלנו.
וכשאנחנו חיים עם סיפור חדש – אפילו כשהוא בסך הכל "שקר" חדש, אנחנו (לפעמים) מייצרים לעצמנו הרגלים חדשים, אישיות חדשה ומציאות חדשה.

רוצים לוודא שאתם מצטרפים לאלפי בכירים, בעלי עסקים ויזמים שלא מפספסים את התוכן הנפלא של "3 דברים שלמדתי השבוע"? הרשמו לרשימת הדיוור, כאן