"מצטערים, לא יכולים לעזור לך. אתה מוכשר מדי." (או "מה זה אומר לחיות חיים של איש פלסטלינה?")

1. אם לא היית פרינס, במה היית עובד?
 

הזמר פרינס גדל בבית מוזיקלי, וכתב את השיר הראשון שלו כבר בגיל 7, ובגיל 14 כבר הקים להקה. אבל יש הבדל בין לאהוב וליצור מוזיקה, לבין להרוויח ממנה כסף.
לפני כמה שנים, בראיון עם הזמר פרינס, שאל אותו ארסניו הול, "אם לא היית פרינס, מה היית עושה למחייתך?"

ואחרי כמה צחקוקים, פרינס משתף סיפור אישי שלו: "כשהייתי בן 16, הייתי במצב כלכלי רעוע, והייתי חייב עבודה. פתחתי את ספר הטלפונים, ועברתי על כל המשרות, ולא היה שם שום דבר שרציתי לעשות. סגרתי את הספר והחלטתי לתת את כל מה שיש לי למוזיקה".

2. "מצטערים, אתה מוכשר מדי ולכן אי אפשר לעזור לך."
 

אדם קרוב אלי, וכנראה אחד האנשים החכמים, המגוונים והמוכשרים שאני מכיר, הוא איש פלסטלינה טיפוסי. הוא יכול לפתור בעיות טכניות עם מחשב, לבשל ארוחה נפלאה, לדבר על היסטוריה של אמנות ולנהל משא ומתן עסקי עם סיני וגרמני באותו החדר.

אבל... איך מגדירים אותו?
ברוכים הבאים לעולם אנשי הפלסטלינה.
התסכול הזה מהתחושה שהוא "לא מתאים" בשום מקום, לא הרפה ממנו.
לאחרונה, הוא איבד את מקום עבודתו בחברת הייטק.
קורה.  
אז הוא פנה למכון הכוונה תעסוקתית המוביל בישראל, שעובד עם חברות מובילות וגופי ממשל וציבור.
אבחון מקצועי, עם מאות שאלות, בוודאי יעניק לו את הכיוון שהוא כל כך מייחל לו, נכון?

ואז מגיעות התשובות (ראו תמונה מצורפת).

יזמי, ביצועי, חקרני, מנהלי, חברתי, אומנותי, והכל פחות או יותר, אותו הדבר. 

"אז מה המסקנות?" הוא תוהה.
"מצטערים, אי אפשר לעזור לך", אומרים לו. "אתה מוכשר מדי. מגוון מדי. יותר מדי תחומי עניין".

גם במכון הזה, הם מתמחים באנשי ברגים.
וכשמגיע איש פלסטלינה, הם פשוט חסרי אונים.
 

3. איך יודעים שאנחנו אנשי פלסטלינה?

פלסטלינה זה שם שאני המצאתי אבל יש להם הרבה שמות אחרים: סלאשרים, אנשי רנסנס, JACK OF ALL TRADES, מרובי פוטנציאלים, ברוכי כישרונות, מרובי וקטורים, אנציקלופדיות מהלכות, מומחים כללים ועוד.
והנגזרת המשתמעת מכל הכינויים האלה, היא, שהם לא טובים מספיק.
אבל למה?

בעבר, העולם אהב אנשים מגוונים, כמו ליאונרדו דה וינצ'י, שכונה "איש אשכולות". (שאלה למחשבה: האם בימינו אנו, אתם חושבים שמישהו היה מציע לדה וינצ'י עבודה?) 
אבל אז הגיע אדם סמית', אבי הכלכלה המודרנית, שהציג את רעיון חלוקת העבודה (division of labor) – לפרק כל עבודה לסגמנטים, ולהפוך עובדים למומחים לחלקים ספציפיים בביצוע המטלה, מה שהעניק השראה עצומה לפרדריק טיילור והנרי פורד. טיילור הפך את הניהול למקצוע, בעידן שבו העולם מאוד כיבד פיזיקאים. בהתאם, תפיסת הניהול שלו הייתה "מדעית" ומה שמאוד עוזר לדברים להיות מדעיים, זה להתעלם מהפרט הפעוט הזה שנקרא "רגשותיהם של בני אדם".
גם תחום הכלכלה ניסה להיות מדעי "כמו פיזיקה", ולכן, כדי שהמודלים המתמטיים יעבדו, הוא שנים התעלם מרגשותיהם של בני אדם. מי שהתחיל את השינוי בעולם הכלכלה היו בכלל שני פרופ' לפסיכולוגיה, שניהם ישראלים שחיו בארה"ב, פרופ' עמוס טברסקי ופרופ' דניאל כהנמן, שהראו שרגשות לא רק גורמים לבני אדם להתנהג בצורה שסותרת את עקרונות הכלכלה הקלאסית, אלא אף עושים זאת באופן צפוי. 
ועדת פרס הנובל עיכבה את הפרס שלהם במשך כ-30 שנים (בינתיים, טברסקי הלך לעולמו ממחלה ולא זכה לקבל את הפרס), עד שכבר אי אפשר היה להתכחש להשפעה העצומה שטברסקי וכהנמן על עולם הכלכלה והעסקים, בכך שבעצם יצרו את תחום "הכלכלה ההתנהגותית" (שם מוזר, קצת, כאילו שיש כלכלה שלא קשורה להתנהגות אנושית).

בקיצור, מאז ימי הנרי פורד, יש לתשובה שלנו לשאלה "במה אתה עוסק לפרנסתך?" משקל מאוד כבד בסטטוס החברתי שלנו כבני אדם.
כמו שאומרת הבדיחה, "למי שיש הרבה כשרונות, יש עוד כשרון - להיות רעב".
כשזה נוגע לאחרים, אנחנו אוהבים אותם מומחים, וממש לא מקבלים את אנשי פלסטלינה, אנשי ה"גם וגם".
אבל אנחנו? בעיני עצמנו, אנחנו עולם ומלואו. 
ואתם יודעים שאתם אנשי פלסטלינה, כאשר אתם עונים על השאלה "אז במה אתם עוסקים?" והתשובה שאתם שומעים שיוצאת לכם מהפה, גורמת לכם לאי נוחות: אתם הרי כל כך הרבה יותר מזה.

כמו שאומר בראד פיט בסרט "מועדון קרב", אתם לא העבודה שלכם. אז... מה אתם כן? 

 

4. בונוס: אז מה עושים?

 
יש כל מיני משרות סביבנו, כל מיני תפקידים, וכמעט כולם הם הברגות שמיועדות לאנשי ברגים. ולמרות שהחברות מבלבלות את המוח על "טלנטים", "גמישות תעסוקתית" ו"העובדים הם הנכס הכי חשוב שלנו", 99% ממה שהחברות עושות, זה לבדוק התאמה בין מועמדים לתפקיד להגדרה השרירותית של המשרה, ולא לעצב משרה בהתאם לנטיות והכישורים של הטלנט שהם רוצים לגייס. המילים שייכות למאה ה-21, אבל נהלי העבודה מושרשים עמוק במאה ה-20.
זה ההבדל בין התיאוריה של ניהול משאבי אנוש למציאות: בתיאוריה אין הבדל, אבל במציאות – יש.
ולא סתם הבדל - תהום.  

וגם כשמדובר יזמות, עדיין – אתם צריכים להתאים להברגה.
רוצים לקבל כסף ממשקיעים?
תראו לנו שאתם הבורג הנכון: ניסיון עסקי רלוונטי, יחידה צבאית נחשבת, תואר אקדמי מתאים. במעט מאוד מקרים, עוסקים במה שאתם יודעים באמת – הברגה ממוקדת קודם כל, בנראות של דברים. 


אז אם אתם אנשי פלסטלינה, האם נגזר עליכם לחיות חיים של תסכול או חוסר סיפוק בשוליים?
לדעתי, לא.
לטעמי הפתרון הוא לא לבחור בין חיים מתסכלים בהברגה שלא מתאימה לכם לבין חופש מוחלט של פלסטלינה, עם "קנס" כלכלי וחברתי על חוסר התאמה לנורמות.
העולם אוהב ברגים - גם אתם.

העניין בחיים, שהמשמעות שלהם, משמעות החיים שלנו, נגזרת ממה שאנחנו מעניקים לעולם - ולא ממה שאנחנו מקבלים ממנו. הערך של אנשים אחרים, החשיבות שלהם בחיים שלנו, תלויים במה אנחנו מרגישים שהם נותנים לנו. זה "הבורג" שהם עבורנו.
ולכן, הדילמה הוא לא לבחור בין לסבול חיים בהברגה שלא מתאימה לנו לבין להיות מורד במוסכמות כמו גיבורי "מועדון קרב". 
השאלה שצריכה להעסיק אותנו היא זו: איך אנחנו יכולים לבנות חיים שמאפשרים לנו לפתח כמה שיותר מהיכולות שלנו, ולהעניק אותם, כמה שיותר, לכמה שיותר אנשים? 
במילים אחרות, העניין, הוא למצוא או ... ליצור לעצמנו, את ההברגה הנכונה - אם כשכיר בארגון ואם כעצמאי או כיזם.
הפתרון כנראה נמצא ביכולת שלנו להבין את עצמנו (ואת הסביבה בה אנחנו פועלים), ולבנות לנו את ההברגה שלנו, שתתאים לאדם שאנחנו באמת, ותאפשר לנו לתת את המתנה שלנו לעולם.
לזה אני קורא, להיכנס ל ZONE שלנו.

נרחיב על כך בהזדמנות אחרת, אולי אפילו בוובינר / זום. אם זה מעניין, תנו סימן, שאדע.