1. איך אנשים אחרים מביטים עליך? על מי אני מדבר? על אנשים מוכשרים. ממש מוכשרים. למעשה, הם יותר מדי מוכשרים. וזה רע. למה? כי אנחנו חיים בעולם שאוהב ברגים. מה הכוונה? כשאנחנו מביטים על אנשים אחרים, אנחנו רואים צורך ספציפי. זה לא בנאדם שעומד מולנו, זה ספק שירותים. משאב שממלא פונקציה. אם נבדוק את הסלולרי שלנו, נמצא שם את "אמא של נועם מהגן", "דוד חשמלאי", "דינה מהוועד", "מוטי מחשבים" ו"ליהי קוסמטיקאית". יש לנו שם ורפרנס. כי איך נדע מי האדם הזה, אם לא נבין מה הוא ביחס אלינו? והם, כמובן, מביטים עלינו באותה הצורה. אנחנו אמורים להיות רק דבר אחד לכל אדם שפוגש אותנו, אחרת, זה מבלבל מדי. אי אפשר להגיד למישהו ש"אני יועץ משפטי בחברת נדל"ן, חובב ספרות וכדורסל, אב ל-3 ילדים נפלאים ומתנדב בעמותת פתחון לב". זה לא משנה אם הוא משכיל או לא, עשיר או ממוצע, גבר או אישה. אנחנו, לעצמנו – עולם ומלואו. אבל אחרים? הם פה כדי לשרת אותנו. ואם אנשים מכירים אותנו בתור דבר אחד בלבד, מאוד חשוב להשפיע על מהו הדבר הזה שהם יודעים שאנחנו. בחירת מסלול מקצועי ו"מיתוג אישי בקריירה" זה לא "איך אני מפרסם את עצמי", אלא מה אנשים חושבים כשהם חושבים עלינו. (במרבית הפעמים, פרסום עצמי עושה לא מעט נזק, אבל זה נושא לדיון אחר). ומה שאנשים חושבים זה חשוב, אפילו חשוב מאוד, כי זה מגדיר את ההזדמנויות שנקבל, כשכירים וכעצמאים. 2. מה הבעיה שלך? למה אתה לא מתמקד? 3. אז איך אפשר לחיות בתור פלסטלינה בעולם של ברגים? להיעלם? להפסיק לתת? לא להביא את עצמכם לידי ביטוי? זה באמת מה שהעולם מצפה מכם? והתשובה היא... כן ולא. לא, כי אתם לא יכולים שלא להיות אתם. מה המסקנה? בקיצור, אנחנו יכולים לוותר, להתפשר או להיות ב ZONE שלנו.
אין הרבה כאלה אנשים, אבל הם חיים בינינו.
הם טובים בכמה דברים, לא רק באחד.
אנשים שקשה להם לענות על השאלה "רגע, אז מה אתה בדיוק עושה?"
אנשים שמרגישים לא פעם בושה או מבוכה על כך שהם לא מתמידים או "לא ממוקדים".
אנשים שלעתים, כשמחמיאים להם, הם מרגישים כמו מתחזים.
והם? הם בכלל פלסטלינה.
(כמובן, אני לא מדבר עליכם – כי אתם שונים; אני מדבר על האנשים הרגילים).
הם לא יצורים עם רגשות, חלומות, שאיפות וצרכים: הם פה כדי לשרת אותנו.
עבור אחרים, אנחנו "מוצר" וכל מוצר, עושה דבר אחד בלבד. קונדישנר (מייצב שיער). לפעמים, הדבר הזה "משולב" (שמפו וקונדישנר), אבל חייב להיות קשר בין הדברים (כמו זמרת ושחקנית).
אנחנו לא ממש מבינים כשמישהי היא עורכת דין וזמרת, נכון? כאילו, כשזה נוגע לאנשים אחרים, אי אפשר גם וגם, נכון?
למה לא?
זה לא מעניין אותו.
הוא יענה לנו בחזרה "אז אתה עורך דין, אה?" או "הפועל או מכבי?".
העולם לא עוסק במי אנחנו, מה אנחנו מרגישים ומה אנחנו רוצים – העולם עוסק רק במה שהוא מאמין שאנחנו יכולים להעניק לו. ואם הוא לא מאמין, אנחנו לא נקבל את ההזדמנות להעניק.
והוא לא יאמין, אם הוא לא יבין אותנו, אם אנחנו נהיה גם וגם, אם לא נהיה סיפור ברור, מלוטש, קוהרנטי.
אבל רגע, מה העניין של אנשים מרובי כשרונות או ברוכי כישרונות? מה הפאקינג בעיה שלהם?
שיש להם מספר תחומי עניין, והם נהנים לבטא את עצמם.
אנשי "ברגים", הם אותם אנשים שיש להם את המשמעת להיות רק דבר אחד, כמו שמצפים מהם. גם להם יש תסכולים ואכזבות, אבל מה שחשוב להם, זו התוצאה: לקבל את התפקיד, לקבל את המשכורת בסוף החודש, לדאוג שיהיה כסף בבנק.
הם יכולים לספוג השפלות, לאכול את החרא הפוליטי ולשחק את המשחק. להעמיד פנים כשצריך ("רעיון מצוין! אהבתי!" או "אני מאוד מסכים איתך"), כי הם יודעים שלפעמים גם 100 חברים זה לא מספיק, כשיש לך אויב אחד בארגון.
"אני פה כדי לעשות כסף, ולהגיע למטרה שלי, לא כדי ליהנות," הם מסבירים. "החיים הם לא גן של שושנים, וגם בגן של שושנים יש קוצים".
אנשי ה"פלסטלינה" לעומת זאת, הם אנשים מגוונים שמרגישים צורך עז לבטא את עצמם. הם מתוסכלים שהם לא יכולים לתת ולעשות יותר.
הם יכולים "ללוש" את עצמם ולהתאים את עצמם למגוון סיטואציות. אבל... הם לא מסוגלים להיות רק דבר אחד לאורך זמן. בשביל זה יש ברגים, לא?
יש בהם גם וגם, והם רוצים להוציא את זה החוצה, להעניק את המתנה שלהם לעולם.
הצלחה עבורם זו לא רק משכורת או להגיע לתפקיד הנחשק.
הצלחה עבור אנשי הפלסטלינה היא גם ליהנות מהדרך. להיכנס ל ZONE שלהם, לחיות חיים של משמעות, צמיחה, סיפוק, התעלות - לא רק הישרדות ופרנסה.
אז מה הבעיה?
הבעיה שב-200 השנים האחרונות, העולם הוא עולם "תעשייתי".
לא במציאות, אלא בתפיסה שלו.
למרות שרוב הכלכלה כיום, בכלל עוסקת בשירותים ולא בייצור, אנחנו עדיין מדברים רוב הזמן על "מוצרים".
השפה שלנו, היא שפה של מוצרים, של חומר, של פס ייצור.
אפילו השיווק שלנו, מדבר על "לקוח ממוצע" או על "קהל".
למה?
כי רוב השפה העסקית והכלכלית נולדה בעולם של מפעלים וחברות תשתית.
והעולם הזה, גם אם הוא לא מודה בזה, אוהב "ברגים" ולא אנשי פלסטלינה.
גם בעולם ההייטק, שמדבר על "כשרון אנושי" ו"טלנטים", למשל, מנהל גיוס כמעט תמיד יעדיף לגייס "איש ברגים", גם אם הוא יודע שאיש הפלסטלינה טוב יותר. למה? כי הבוס שלו יהיה גם איש ברגים, ויותר קל "למכור" איש ברגים לאיש ברגים.
אנשי ברגים הם צפויים, ברורים. לא צריך לחשוב עמוק כדי להבין אותם ולנתח אותם.
אנשי פלסטלינה? פחחח, למה לנו להיכנס למקומות האלה? למה לקחת סיכון איתם?
"למה לי לקחת סיכון עם מישהו לא יציב או שלא מסתדר עם אנשים?" הם יגידו.
כאילו שכל אדם ברוך כישרונות הוא משבר פסיכולוגי מהלך.
תבדקו אם החברה שאתם עובדים בה, הייתה מגייסת לעבודה את פיקאסו ("לא ממושמע!"), ג'ובס ("בלתי צפוי!") או מאסק ("לא יציב נפשית...").
אתם מכירים חברת הייטק שהייתה מגייסת את אלברט איינשטיין הצעיר?
האם מישהו מהם היה מצליח לשרוד "סימולציות" או סדרת ראיונות אצלכם בחברה?
ואם לא ("מפתיע!"), למה אתם מבלבלים את המוח על זה שאתם מחפשים לגייס את האנשים הכי טובים?
אנחנו כמעסיקים, מחפשים לגייס את הברגים הכי טובים, עובדים צייתנים.
הגיע הזמן להגיד את האמת: רובנו עובדים במפעל, בבית חרושת, ולא באכסנייה של טלנטים.
והעניין הוא, שאנשים מעמידים פנים כדי לקבל את התפקיד ואח"כ, הם מחפשים לברוח מ"ההברגה". תראו את המחקר המצורף: בממוצע, עובדים נוטשים אחרי 20 חודש בלבד, והם נוטשים חברות שמעניקות תנאי עבודה מופלגים.
יכול להיות שגם "אנשי הברגים" הם לא בדיוק הברגים שחשבנו?
אם אתם אנשים ברוכי כישרונות, מה אתם אמורים לעשות? האם אנחנו לא באמת יכולים להיות ב ZONE שלנו?
אתם מעניינים. אתם מתפתחים, אתם לומדים, אתם גדלים, אתם עושים עוד ועוד בעיקר ממקום של תשוקה, ולא רק מתוך מוטיבציות חיצוניות כמו צורך בתשומת לב, כסף או עמידה ביעדים.
אבל כן, כי המורכבות שלכם, מבלבלת אנשים אחרים שמביטים עליכם כמוצר.
ואם הייתם מוצר, איזה מוצר הייתם? מה המוצר הזה עושה?
אנשים אחרים רואים בנו מוצר, משהו שפותר להם צורך ספציפי. אנחנו צריכים להקל על העומס הקוגניטיבי שלהם, ולייצג תבנית התנהגות שהם מכירים. אסור שהם יביטו עלינו ויגידו "רגע, מה אתה עושה?" או "לא הבנתי. אז מה אתה בעצם? ה כמו מה?".
אם ילד בן 11 לא יבין אתכם, רוב הסיכויים שגם הקהל שלכם לא יבין אתכם. אז הנה, 3 אסטרטגיות קריירה אפשריות:
א. ממוקד - מסלול של הצלחה כלואה
ב. מורכב - חיים של עניין מהול בתסכול
ג. מפוצל - קריירה שבה כל סגמנט בחיים שלכם מכיר צד אחר שלכם או שבכל כמה שנים, אתם עוברים תחום.
הם לא הכי טובים, אבל יש להם "קבלות", ואז הם מקבלים הזדמנויות, ומתקדמים בקריירה.
זו אסטרטגיה של אנשים "ריאליים". הם אומרים: "אנחנו מרסנים את הצורך הבוער בנו ללמוד, להתפתח, לעשות, לפרוח, ולבטא את עצמנו. אנחנו יודעים שאם כתוב על כרטיס הביקור שלנו "קופירייטר", אף אחד לא רוצה לקבל מאתנו עיצוב, למרות שאנחנו יכולים להיות מבריקים גם בזה. אנחנו נזהרים לא לדרוך על האצבעות, חיים באיפוק ומשחקים את המשחק לפי הכללים, גם כשהם לא לרוחנו.
בסוף היום, כשנצא לפנסיה או כשנוכל לפרוש לג'וב אחר, נוכל לבטא את עצמנו. עד שלא נבטיח את ההישרדות הכלכלית שלנו, אין טעם למשחקים ולפנטזיות על אושר ומימוש עצמי."
"אנחנו פה כדי לבטא את עצמנו," הם אומרים. "אם אנחנו לא יכולים להיות עצמנו, אז מה הטעם? איפה פה החופש? איפה כאן העצמאות? אנחנו חיים את החיים בצורה מלאת משמעות, ומשמעות תמיד עוסקת במה אנחנו מעניקים לעולם, לאנשים אחרים.
אם יש לנו משהו לתת לעולם, אבל אנחנו "שומרים אותו בבטן" מכל סיבה שהיא, מה זה אומר עלינו? החיים קורים עכשיו, לא כשאנחנו יוצא לפנסיה. אנחנו רוצים לנצל כל יום כדי לפתח את הכישורים שלנו ולהעניק אותם לעולם."
אלברט איינשטיין ואדם סמית', שני מוחות מבריקים, עבדו בעבודות שעניינו אותם אבל לא עייפו אותם, והשאירו להם זמן לתת את המתנה שלהם לעולם.
אתם יכולים לבחור לעבור תעשייה אחת לעשור, ובכל פעם, לפתח צדדים אחרים באישיות שלכם. כמו שאופרה ווינפרי אמרה "אתם יכולים להשיג את כל מה שתרצו – רק לא בבת אחת".
בכל מקרה, זה ידרוש עבודה בטווח הקצר והארוך. נכון, זה יכול לעצבן חלק מהאנשים, כי החיים קצרים. אבל מצד השני, החיים הקצרים האלה, הם הדבר הכי ארוך שאי פעם נעשה - אז אולי כדאי לבנות אותם כמו שאנחנו רוצים?
פלסטלינה בעולם של ברגים: מה לעשות אם אתם אנשים מרובי כשרונות?
---
מעוניינים לקרוא עוד? אתם מוזמנים להציץ בפרויקט "פלסטלינה בעולם של ברגים".