1. מה עצר את הצמיחה הכלכלית של יפן? ואם כך אתם מגדירים הצלחה, יש לכם שתי אופציות להצליח: א. לשפר את המונה, כלומר, לייצר צמיחה כלכלית, חדשנות, מוצרים פורצי דרך, להבין לקוחות ולספק להם חוויות יוצאות דופן ועוד. במקום 10 מיליון דולר, ננסה להרוויח 20 מיליון דולר. כלומר, לעשות 20/200. מה יותר קל לעשות? ברור שאת פעילות ב'. למה לקחת סיכון ולספוג ביקורת על "כישלון", כשאפשר פשוט לעשות אאוטסורסינג של פעילות הייצור של החברה, על הדרך לפטר כמה מאות עובדים, ולהבטיח מחיאות כפיים מהמשקיעים ומהתקשורת הכלכלית, ובונוסים של מיליונים? נמכור את הנכסים, נחלק את רווחי המכירה כדיבידנד, ונכפיל את התשואה על ההון בן לילה ל-10%. אם מישהו שואל, "מה לא בסדר בזה? זה קפיטליזם" הוא רק צריך להסתכל מה קרה ביפן, מרגע שהרעיון הזה הפך לדומיננטי: מהר מאוד המדינה גלשה למיתון, והציגה צמיחה אפסית במשך 25 שנה. 3. איך הופכים לבוס נוראי? אם אתם מנהלים חכמים, אתם תבקשו לראות את התחזיות הפיננסיות. זה מה שעושים מנהלים טובים, לא? והתחזיות יראו לכם שפרויקט רכב חשמלי, יעלה הרבה מאוד מיליארדים, מאוד מסוכן, ויקח לפחות 10 שנים. פרויקטים כאלה יכולים לשנות את העולם, אבל מחריבים מדדים מבוססי זמן כמו IRR. זה אומר שעד שזה יקרה, הדו"חות הכספיים של החברה שלכם יראו בערך כמו פלוג'ה בעירק או דמשק בסוריה. לעומת זאת, לייצר גרסה של "כאילו ג'יפ", על בסיס פלטפורמה קיימת, תיקח פחות משנה, ותעלה פחות מ-50 מיליון דולר. אותו מנוע, אותו הגיר, אותה שלדה, רק עדכון עיצוב אופנתי ו... אנחנו מוכנים. ואתם גם לא שוכחים: יש מחיר מניה, ויש לכם אופציות שקשורות למחיר המניה הזה. והם קשורים לדיווח על כל מיני מדדים של אנליסטים, על בסיס הדו"חות הכספיים של החברה. ואם תשקיעו הרבה לטווח הארוך – התוצאות לא יהיו טובות בטווח הקצר, והמניה תרד, וכנראה שלא תקבלו בונוסים ואולי אפילו הדירקטוריון יפטר אתכם. יכול להיות, שבעתיד, בעוד 10-15 שנה, החברה תצטער שהיא לא נכנסה מוקדם לתחום הרכבים החשמליים, אבל, עם היד על חשבון הבנק עם הבונוסים והאופציות – אתם לא תהיו שם כדי לקבל בונוסים בעוד 15 שנה, נכון? הבונוסים הם עכשיו.
לפני שנים רבות, יפן היתה מדינה מופלאה, שצמחה מאיי החורבות של מלחמת העולם השניה, להיות פלא כלכלי שהביא גלי חדשנות לעולם. במשך 30 שנה, כלכלתה צמחה בקצבים מדהימים, והפכה אותה לגורם שאיים על ההגמוניה הכלכלית של ארה"ב. חברות כמו טויוטה, סוני, הונדה וקאנון, הפכו מוצרים שהיו לעשירים בלבד – לנחלת הציבור כולו. הווקמן, המכונית, האופנוע, המדפסת, בין השאר, היו איכותיים וזולים, והפכו את החברות הללו למותגים מוכרים בכל העולם.
ואז משהו רע קרה ליפן, והצמיחה שלה נעצרה.
מה קרה?
מישהו שם "קנה" את הרעיון הלא נכון.
יפן שלחה עשרות אלפי סטודנטים לארה"ב כדי ללמוד מהאמריקאים, וחלקם חזרו עם רעיון רעיל.
פרופ' כריסטנסן, מבית הספר למנהל עסקים בהרווארד, מסביר מה קרה: התיאוריה הפיננסית אשמה.
רגע, מה?
התיאוריה הפיננסית הפופולארית, קובעת שעסק מנוהל טוב, כאשר היחסים הפיננסיים שלו נכונים: החזר תשואה פנימי (IRR), החזר על נכסים (RONA), רווחיות גולמית וגידול בשווי הנכסי (net present value), בהשוואה למתחרים (לאלטרנטיבות).
מה זה אומר?
קודם כל, בואו נבין משהו: המטרה של תיאוריה פיננסית, היא לייצר וודאות.
כדי לייצר וודאות, צריך מדד אובייקטיבי, שמודד דברים שלא בטוח שבאמת כדאי להשוות ביניהם, כמו למשל שתי חברות שעוסקות באותו התחום, אפילו אם זה בערך. למה משווים בין שתי חברות שמייצרות מוצרים שונים, יש להם סדרי גודל שונים של פעילות ועוד אינספור הבדלים?
כי אנחנו רוצים וודאות. אחרת איך נדע שהעסק "מנוהל היטב"?
2. איך קובעים שאתם מנהלים מצליחים?
תיאוריה פיננסית קובעת למשל, שהתשואה על ההון היא מדד לניהול מוצלח.
תדמיינו שבר, כמו בשיעורי חשבון, שיש לו מונה ומכנה. המונה למעלה, והמכנה, הוא למטה.
אם החברה ייצרה רווחים של 10 מיליון דולר מנכסים של 200 מיליון דולר, יש לה תשואה על ההון של 5%. 10/200.
אז איך אפשר לשפר את היחס הזה?
ב. לצמצם את היקף הנכסים של החברה. למשל, למכור את הציוד ולחכור אותו ממי שמכרת לו או לעשות אאוטסורסינג של כל מיני פעילויות. במקום להחזיק נכסים של 200 מיליון דולר, נחזיק נכסים של 100 מיליון דולר. כלומר 10/100.
קסם.
כולם מרוצים, כולם חוץ מהעובדים שפוטרו.
וכשיש צמיחה אפסית, אין בטחון תעסוקתי, ומחירי הנדל"ן מזנקים (יש הרבה כסף, וצריך להשקיע אותו במשהו "בטוח"), הרבה אנשים בוגרים ממשיכים לגור עם ההורים שלהם – ובמקרה של היפנים, לא עושים ילדים.
איך זה יכול להיות שהעם היפני, עם המשמעת הקפדנית שלו על חריצות, עבודה קבוצתית, שלמות, ודיוק, עם הציבור המשכיל שבו, עם כמה מהחברות המדהימות בעולם, ועם המון הון זמין להשקעה – מתקשה לייצר כלכלה צומחת?
התרגיל הבא, כנראה יבהיר לכם למה.
תחשבו רגע שאתם מנהלים בחברה גדולה.
ואתם צריכים לבחור בין שני פרויקטים: פרויקט שיכול לייצר תעשייה חדשה, נניח, רכב חשמלי. או פרויקט שהוא שדרוג של המכונית הקיימת. במה תבחרו?
לעומת זאת, אם פשוט תבחרו באופציה השניה, של הג'יפון, אתם תחשבו לווינרים.
בהצלחה, הפכתם להיות הבוס הנורא, שכולם שונאים, ושהולך הביתה עם ה-מ-ו-ן כסף.
מה קורה כשאנחנו קונים את הרעיון הלא נכון?
