מה אם הם יגלו, שאצלנו - לא הכול מושלם?

אנחנו יודעים מה היינו אמורים לעשות: היינו אמורים לסיים את הלימודים בתיכון בהצטיינות, ואז להיות ביחידה מיוחדת בצבא. אולי 8200, סיירת מיוחדת, קורס טיס – משהו שעושה הבדל בחיים.
אח"כ, אנחנו הולכים ללמוד תואר מבוקש – אולי אפילו הרווארד - ואז... מתחילים לעשות כסף. אולי זה מסלול קידום מהיר בדרך להיות מנכ"לים בגיל 37, ואולי זה דווקא להקים סטרטאפ בגיל 27.
כמובן, חתונה, ילדים, בית חדש ויפה. הקריירה שלנו היא על מסילת רכבת – והכל בא בקלות.
הצלחנו.
ככה זה בחיים, או שאתם טובים, או שלא.
לא?
טוב, זה בתיאוריה.
המציאות, איך נאמר, קצת שונה.

במציאות אולי כנראה שלא סבלנו לשבת בכיתה בתוך בית הספר שמכין פועלים ממוצעים לעבודה ממוצעת במפעלים ממוצעים במאה ה-19.
אולי נפלנו בין הכסאות בסיווג הצבאי, וקיבלנו איזה תפקיד מצחין ביחידה עלובה, שלא ממש הועיל לנו בחיים, ובוודאי שלא תרם לרזומה.
לימודים? לא בהכרח יודעים מה מעניין אותנו מצד אחד, אבל שומעים את ההורים, שרק רוצים שנמצא פרנסה כדי הם יוכלו להרגיש שלא נכשלו איתנו. הם אומרים לנו ללמוד משהו פרקטי. איפה? באוניברסיטה שמלמדת פחות או יותר את אותם המקצועות שלימדו לפני 100 שנה, אולי חוץ ממחשבים וטכנולוגיה.
בינתיים היינו שליחים או מלצרים.
או שהיינו בחו"ל תקופה, טיילתם ואז "עגלות".
או שלמדנו לתואר, אבל אנחנו לא מרגישים שזה משהו שאנחנו רוצים להקדיש לו את חיינו.
לפעמים, אנחנו מגיעים לגיל 30 (ואפילו 40 או 50... ) ועדיין לא ממש יודעים מה אנחנו רוצים לעשות בחיים.

ואם בחיים, או שאנחנו טובים או שלא, מה זה אומר עלינו שהצלחנו?

אנחנו תופסים את עצמנו בידיים, מחליטים להיות רציניים, ולעבוד קשה – ואנחנו גם מצליחים.
אבל עדיין, אנחנו לא מרוצים.
אנחנו חושבים שאם נגיע ליעד, זה ישתנה. כשנרוויח 30,000 שקל או כשנתחתן או כשנהיה סמנכ"ל או כשנעשה אקזיט או כש _________ (השלימו את החסר).
אבל שום דבר לא ממש עושה לנו את זה – לא הקריירה, לא החתונה, לא הילדים, לא הבית החדש שקנינו. גם לא החופשות, לא הסמרטפון, הריצה או הרכיבה על האופניים.
לא משנה לאיפה אנחנו "בורחים", ההרגשה הזאת באה איתנו.
נשמע מוכר?
חלק מהאנשים מתגרשים. חלק מתמודדים עם אבדן של בן משפחה. אולי יש הפסדים כספיים מהשקעה לא נבונה או אולי הוצאות רפואיות.

אם ככה זה בחיים, או שאנחנו טובים או שלא, מה זה אומר עלינו שלא הצלחנו?

ואז... יום אחד אנחנו מביטים מסביב, ומבינים.
נכון, יש אנשים שיש להם חיים "לפי הספר", אבל אין הרבה כאלה.
אולי זה מזל ואולי לא, אבל מה זה משנה לנו?
רוב האנשים, הם כמונו – יש להם חיים לא מושלמים.

החיים שלהם לא מתאימים לתבנית שמישהו אחר יצר, למשהו ש"נשמע טוב", שנראה מושלם כמו אינסטגרם של דוגמנית על – אבל מתאים לקומץ.
לא כולם רוצים לקסוס. לא כולם רוצים להיות מנכ"ל. לא כולם רוצים להוביל סטרטאפ. לא כולם רוצים בית מלא ילדים. לא כולם רוצים להיות מפורסמים. לא כולם רוצים מיליון עוקבים במדיה החברתית.
לא כולם רוצים את מה שהם "אמורים" לרצות.

הרגע שאנחנו בוגרים, ולא סתם מבוגרים, הוא הרגע שבו אנחנו מבינים שאולי אנחנו "לא מושלמים", אבל אנחנו לא כאלה חריגים – כי רוב האנשים "לא מתאימים" לתבנית.
מי קבע את התבנית? למה צריך אותה? את מי היא משרתת?

החיים לא חייבים להתנהל בצורה של "או שאנחנו טובים או שלא". טובים במה? למה אנחנו צריכים להיות טובים במה שעושה אותנו "מצליחים" בעיני אחרים, אבל לא גורם לנו להרגיש מסופקים ומאושרים? אולי אי אפשר להיות גם וגם?
ומי קבע שכדי למצוא משמעות, אנחנו צריכים לוותר על כסף?

ואז אנחנו מתחילים לחפש, להבין ולבנות – את תבנית ההצלחה שלנו, מה שמתאים לנו. אנחנו מגדירים ובונים הצלחה במונחים שלנו: אולי חשובה לנו יותר אוטונומיה על איך היום שלנו מתנהל, מעוד כמה אלפי שקלים מדי חודש?
אולי אנחנו רוצים לעבוד עם אנשים שאכפת לנו מהם ולא סתם עם עוד שכירי חרב ולחכות לערב כדי לפגוש את מי שאכפת לנו ממנו?
אולי לא בא לנו למכור 85% מהזמן שבו יש שמש בשמיים, בתמורה למשכורת?
אולי אנחנו רוצים לעשות משהו שיש לו תכלית ומשמעות, ולא רק להתפרנס?
אולי אנחנו לא רוצים להעמיד פנים שהחיים שלנו הם מה שאחרים רוצים שהם יהיו?

השאלה האמיתית היא: באיזה תנאים, באיזה מצב, נוכל להיכנס ל ZONE שלנו?

כמובן, שעדיין יש שאלות שאנחנו צריכים להתמודד איתן:
מה אם אנשים יגלו שהחיים שלנו הם לא מושלמים?
אם אם אנשים שאוהבים אותנו בתנאי ש..., יגלו שאנחנו לא עומדים בתנאי?
מה נפסיד?
מה נרוויח?
שווה לבדוק, במיוחד אם אנחנו מרגישים שאנחנו לא באמת מתאימים לתבנית.