1. שאלה: אולי כדי להגיע לאן שאנחנו רוצים להגיע, אנחנו צריכים שחלק מהאנשים לא יאהבו אותנו? רגע, בעצם, למה אנחנו צריכים שאנשים יאהבו אותנו? 3. אז חשוב שיאהבו אותנו או לא?
יש כמה סיבות.
למשל, הצורך שלנו באהבה הוא צורך ביולוגי, טבעי.
במשך שנים הייתי חבר בעמותת "חיבוק ראשון" שמטפלת בתינוקות נטושים בישראל. ומסתבר שתינוק שלא מקבל אהבה, סובל משלל בעיות קשות, החל באינטליגנציה נמוכה, דרך בעיות נפשיות כשיגדל וכלה במוות.
גם כשילדים גדלים, הם זקוקים לאהבה, הם צריכים שיראו אותם, ואם לא, הם מפתחים שלל של בעיות התפתחותיות והפרעות שונות.
במילים אחרות, בלי אהבה, אנחנו חולים או מתים.
אבל יש עוד עניין, אבולוציוני.
לפני אלפי שנים ויותר, חיינו בשבטים של כמה מאות אנשים. הקיום שלנו, היה תלוי בשיתוף פעולה עם אנשים אחרים. אם יותר מדי אנשים היו שונאים אותנו בשבט, זה היה מייצר לנו שלל בעיות, מגישה למים ומזון, דרך מגבלות בזיווג, מיקום של האוהל והגנה של השבט. אחרים היו יוצאים לצוד או מגדלים גידול חקלאי או מפיקים מזון מחיות משק בית, והיו חולקים איתנו את התוצרים שלהם, לפעמים, גם כשלנו לא היה מה לתת. אם השכן שלך חזר מציד, ויש לו 120 קילו של בשר – ואין מקרר או מקפיא – האסטרטגיה הנכונה היא לחלוק את הבשר עם מי שלא הצליח לצוד, ואז בעתיד, אתה תהיה "חייב" לשכן.
אבל זה לא עובד אם הוא שונא אותך.
ובגלל שהמוח שלנו ממוקד בעיקר בהישרדות שלנו, הוא "מודאג" מזה שלא אוהבים אותנו. זה מקטין את סיכויי ההישרדות.
2. אהבה עדיין חשובה במאה ה-21?
המציאות שלנו השתנתה. הסיכויים שלנו לשרוד השתפרו משמעותית. רובנו, לא ממש מכירים את השכנים שלנו, בוודאי לא את כולם, וחלקם הגדול רחוקים מלהיות חברים שלנו. נגמר לנו הסוכר? לא נורא. נקפוץ לחנות או שנקנה מחר. לא קרה כלום.
יש לא מעט אנשים מצליחים בימינו, שהם בלתי נסבלים.
אז המציאות השתנתה, אבל... המוח שלנו, לא.
לפני מאות ואלפי שנים, אם יש עליך חרם חברתי, אתה כנראה תמות מרעב.
היום, זה לא באמת נכון – אבל זה מרגיש נכון. אם 60 אנשים מחמיאים לנו, ואדם אחד מעליב אותנו, אנחנו זוכרים את העלבון הזה חודשים ושנים לאחר מכן, ושוכחים מהמחמאות.
למה?
כי מבחינת חלק קדום במוח שלנו, אם "לא אוהבים" אותנו, אנחנו עלולים למות.
תלוי.
אם אנחנו רוצים להיות סבבה, כמו כולם, ולצייר בתוך הקווים כמו ילדים טובים – אז כדאי שיאהבו אותנו. לשחק את המשחק הפוליטי, לחייך לכולם, לא "להגיד את האמת", לא להעביר ביקורת, ולא לתת לאף אחד סיבה לשנוא אותנו.
אם לדייק, אבולוציונית, אנחנו צריכים שיאשרו אותנו, שיקבלו אותנו, שלא יחשבו עלינו דברים רעים.
אנחנו צריכים להיות הכל בשביל כולם, לא להרגיז אף אחד.
אבל אם אנחנו רוצים לפרוץ, להצליח בגדול, להתקדם, ליצור יצירת מופת, כאן כנראה שאנחנו נרגיז מישהו: מישהו שההצלחה שלנו תגרום לו לקנא; מישהו שחשב שאי אפשר לעשות את מה שאנחנו עושים; מישהו שהסגנון שלנו מזכיר לו את כל מה שהוא יכל להיות, אם היה לו אומץ.
וכך, אתם מגלים שככל שאתם עושים, יוזמים וחושבים בצורה מקורית, על כך אחד שאוהב אתכם, יש לפחות עוד אחד שמה שאתם עושים "לא מקובל עליו" או "לא נראה לו" או "היא הייתה עושה את זה אחרת".
במילים אחרות, יכול להיות שבמאה ה-21, קנאה, רכילות ושנאה כלפינו, הן בכלל דבר טוב.
תחשבו על אילון מאסק, לארי אליסון, ג'ק מא, ביל גייטס, סטיב ג'ובס, ג'ף בזוס, מארק צוקרברג. יש להם אוהדים מושבעים ושונאים מושבעים. על כל אדם שמעריך את ההישגים שלהם, יש כנראה עוד אחד שמבקר אותם, בצדק ושלא בצדק.
ראש ממשלת ישראל הקודם, בנימין נתניהו, היה ראש הממשלה עם הכי הרבה שנות כהונה. זה לא להפריע ליותר מחצי מהציבור לשנוא אותו.
ראש הממשלה הנוכחי, בנט, זוכה לתמיכה זעומה בציבור. רק 5% מהציבור הצביעו לו.
אז "הם" לא אוהבים אותו, אז מה.
הוא ראש ממשלה, הוא מקבל החלטות והוא נכנס לספרי ההיסטוריה – ו"הם" לא.
ומה זה אומר?
אם אנחנו רוצים לשרוד, אנחנו צריכים להקפיד למצוא חן בעיני אחרים, או לפחות, לא לתת להם סיבה להתנכל לנו. אבל אם אנחנו רוצים להצליח באופן מדהים, אנחנו צריכים להפסיק לחפש אישורים מאנשים אחרים.
כמו שאמר פעם בריאן טרייסי "מי שרוצה להגיע להישגים יוצאי דופן, צריך להפסיק לבקש רשות".
למה חשוב לנו שיאהבו אותנו?
