נסו לפתור את התרגילים הבאים:
א. 5*4*3*0= ?
כמה יצא לכם?
כנראה אפס.
ב. מה ולגבי 9*10*8*0=?
ועכשיו?
כאן המספרים גדולים יותר, אז אמורה להיות תוצאה גדולה יותר נכון?
המממ... לא. כי
עדיין יש אפס במשוואה.
וכל דבר שנכפיל באפס, יתן לנו תוצאה שהיא אפס, כמובן.
תחשבו על 5 בתור המאמץ, 4 בתור הכשרון, 3 בתור הידע. גם אם תגדילו את המאמץ מ-5 ל-9, את הכשרון מ-4 ל10 ואת הידע מ-3 ל-8, זה לא ישנה כלום, למרבה התסכול.
מדוע?
כי עדיין יש לכם את האפס במשוואה.
מה זה האפס?
האפס זה משהו שבחיים שלכם, שמקלקל לכם.
האפס זה הדבר הזה, שהורס לכם, דופק אתכם, מחבל בהצלחה שלכם.
האפס זה ההרגל הזה שתוקע לכם מקלות בגלגלים.
מה זה?
אצל כל אחד, זה משהו אחר.
כמה אנשים אתם מכירים, שהם מדהימים, חוץ מדבר אחד? זה "האפס" שלהם.
יש אנשים, שאצלם מדובר במחשבה הנאיבית ש"הטובים מנצחים בסוף".
אצל אחרים, מדובר בסירוב עיקש לנקוט יוזמה: "אני לא מתחנן לאנשים - מי שרוצה אותי, שיגיע אלי".
יש כאלה שמגיעים כשהם לא מוכנים לפגישות, ויש כאלה שנעלבים מכל דבר.
יש כאלה, שיש להם בעיית יחסי אנוש – אנשים מוכשרים אך שלא נעים להיות בחברתם.
ויש כאלה שיש להם סירוב עיקש להתעסק ב"כל הקשקושים האלה של כסף, ניירת וחשבונות".
"האפס" יכול להיות הסירוב לעשות את הטלפון של הפולו-אפ אחרי הפגישה או להציק יותר מדי; "האפס" יכול להיות שאתה מתעקש "ללמוד" ממודל חיקוי לא רלוונטי (גיל שוויד מצ'ק פוינט הוא יזם מופלא, רוב הסיכויים שאתה לא גיל שוויד); "האפס" יכול להיות שאתה כנה מדי או צבוע מדי. יכול להיות שאתה מספר בדיחות גסות או סתם מעליב אנשים. יכול להיות שאתה מסרב לקחת אחריות על טעויות (תמיד האנשים האחרים נוכלים, מטומטמים או רעים?) או מתעסק בזוטות (אולי במקום להתעדכן בריאליטי ובחדשות, תבדוק מה קורה עם קרן הפנסיה שלך?).
אבל הכי חשוב, שכנראה ש"האפס" שלך, הוא משהו שאתה מאמין שהוא חלק ממך, חלק מהזהות שלך, ואתה מסרב בכל תוקף לשנות אותו. "ככה אני", "זה מה יש", וזהו.
***
פאוזה מתודית -
א. מהו הדבר שאתם בטוחים שהוא "מי שאתם", שהוא חלק בלתי נפרד מכם "ואין מה לעשות" – ואם הוא לא היה, כנראה שהייתם ממריאים לחלל כמו מעבורת עם שתי רקטות?
ב. מתי הדבר הזה הפך להיות "מי שאתם"? כשנולדתם או מתישהו אחרי? ????
***
כמעט בכל ספר או מאמר שמדבר על הצלחה, אומרים לנו "תגדירו יעדים".
מי שמגדיר יעדים, מצליח. כמעט כולם מצטטים מחקר מהרווארד (לפעמים גם מאוניברסיטת ייל) שמספר שבדקו כיתה באוניברסיטת הרווארד ב-1978, וחזרו אל אותם האנשים אחרי 25 שנים.
ומה גילו?
ש3% מהאנשים שהציבו יעדים, היו יותר עשירים מכל 97% שלא.
מסקנה חד משמעית וסופר חשובה – לכאורה.
יש רק בעיה אחת עם המחקר הזה: שמעולם לא נכתב מחקר כזה.
זה לא קרה.
זה שקר.
אחיזת עיניים.
תרמית.
כמו פירמידת הצרכים של מאסלו, שמאסלו מעולם לא צייר בעצמו, כך גם לא היה כזה מחקר שבדק את חשיבות הצבת יעדים: לא בהווארד ב-1978, ולא בייל ב-1953 ולא לאורך 25 שנים.
כמו פייק ניוז, מה זה משנה אם זה נכון או לא, אם זה נשמע טוב?
יעדים זה בהחלט משהו שיכול לתרום להצלחה, אבל... לי זה הרבה פעמים נשמע כמו הורה שאומר לילד שלו "תתרכז".
תחשבו שבמקום להתעלם, להתנגד, להתבלבל, להתחצף - מה שהילד היה עונה זה
"בשמחה אבא ואמא, רוצים להסביר לי איך עושים את זה? איך מתרכזים?".
אתם יכולים להגיד לילדים שלכם עד מחר להתרכז, להפסיק לאבד פוקוס, לחדול מלקפוץ מדבר לדבר, להפסיק לזוז.
אבל כנראה שאין לכם מושג איך עושים את זה.
וכשזה מגיע להצבת יעדים, אני ואתם, בדיוק באותו המצב כמו הילד הזה.
וכאן, ריטלין לא יעזור.
מדוע?
כי יש הרבה מאוד בעיות עם "יעדים":
כאילו שהדבר היחידי שחסר לנו להצלחה, זה כוח רצון. אנחנו רק צריכים לדמיין את זה – כמו בסרט "הסוד", וזה יקרה, לא?
יעדים, זה כמו המורה בבית הספר שאומר להורים "הוא יכול, הוא פשוט לא רוצה". במילים אחרות – הוא "אשם", לא המורה, לא בית הספר, לא תהליך הלימוד.
מה גורם לנו להתחיל? מה מניע אותנו לפעולה? אולי כדאי שנתחיל בהתחלה?
תחשבו רגע: מה ההבדל בין מישהו שרוצה לרוץ מרתון בעוד שנה, לבין מישהו שרוצה להרוויח 200,000 שקל בחודש בעוד שנה?
יש לא מעט מומחים לריצה שיכולים ללוות אתכם, ולהכין אתכם למרתון.
הם יודעים כמה אתם צריכים להתאמן, מתי, מה אתם צריכים לאכול וכמה אתם צריכים לישון.
יש תהליך ברור, יש שיטה.
אבל מה לגבי יזמות והצלחה בקריירה?
כאן אין תהליך ברור ומוגדר.
מה הדרך הנכונה להגיע ליעד? מה ללמוד? מתי ללמוד? על מה להתאמן?
משום מה, הקואוצ'רים, המנטורים, ושאר המומחים מאמינים שזה בעיקר עניין של מוטיבציה. "זה הכל בראש שלך", הם אומרים.
דברים ישתבשו.
אין פה אם. החיים הם לא מה שהבטיחו לנו ולא מה שאנחנו מתכננים.
מה אתה עושה כשתוך כדי הדרך, יש תקלה, בור, משוכה, פציעה, משבר, מגבלה?
אותם אנשים שלא הכינו אותך לתהליך, בוודאי לא יכינו אותך למצב שבו העסק מתחרבן לך. הם יספרו לך סיפור על צמח הבמבוק שמצמיח שורשים במשך 5 שנים, ורק אז מתחיל לפרוץ את פני הקרקע בתוך 6 שבועות מגיע לגובה של 10 מטרים או על איש שמכה באבן 100 פעם ולא קורה כלום, ורק בפעם ה-101 היא נשברת.
אבל מה צריכים לעשות בפועל, ביום יום, חוץ מלהאמין שבסוף תגיע הישועה?
כשתגיע ליעד, תהיה מאושר.
זו התיאוריה.
יש פה שתי הנחות העבודה, אם כך:
א. עד שאתה מגיע ליעד, אסור לך להיות מאושר, כי זה יפגע במוטיבציה שלך. אם הפרס הוא אושר, אסור לך לקבל את הפרס אם אתה לא עושה את העבודה.
ב. כשתגיע ליעד, יש שתי אופציות עיקריות:
- האושר לא יישאר שם יותר מכמה דקות, ימים או שבועות. מהר מאוד, תצטרך להציג יעד חדש (או סדרת יעדים), ואז להיות לא מאושר (ראה סעיף א לעיל) לתקופה ארוכה נוספת, או...
– אם האושר הוא לתמיד, זה אומר שלעולם לא תעשה או תיצור שום דבר.
ומה שיש לי לומר על זה הוא:
1. לא בטוח שזו תיאוריה שתקפה לכולנו, בכל מצב.
2. לא בטוח שזו תפיסת החיים האידיאלית שהייתם רוצים לחיות בה (להיות קצת מאושר, והרבה לא מאושר, כדי להגיע "להישגים".)
3. סימון סינק שואל: איזה משחק אתה משחק?
והיעדים משיבים: האדם צריך לנצח.
לנצח את מה? האם החיים מסתיימים ברגע שהגענו ליעד?
באמת?
אנחנו צריכים להיזהר משרירותיות.
למה החלטת שאתה צריך להיות מיליונר עד גיל 30? האם זו באמת היתה החלטה שלך, או שזו התניה של הסביבה? ואם תהיה מיליונר בגיל 38, אז אתה לוזר?
למה אתה חושב שלהציל את כל הרעבים באפריקה יעשה אותך מאושר? כי ניסית להאכיל 10 משפחות נזקקות בישראל, וזה לא ריגש אותך מספיק?
למה אתה חושב שאם תטפס על האוורסט זה ישנה משהו לטובה?
בגלל שאתה תעריך את עצמך? הסביבה שלך? כי אתה תבין משהו שלא הבנת עד היום?
העניין הוא להבין אם היעדים הללו הם באמת שלנו, או שהם נשתלו לנו בראש על ידי סיפורים, תקשורת, חברים, מדיה חברתית או סרטים. יכול להיות שהגעה אליהם תשנה את חיינו ויכול להיות שאנחנו רוצים לטפס על האוורסט, כי אנחנו רוצים בסה"כ לקבל אהבה והערכה של אנשים מסוימים, ואפשר לקבל את אותה האהבה עם פחות מאמץ והקרבה ובהרבה פחות סיכון לחיים שלנו.
יכול להיות שאנחנו מאמינים שכאשר יהיה לנו כסף, אנשים אחרים סוף סוף יעריכו או יאהבו אותנו – וזה אומר שאנחנו לא חשבנו עד הסוף...
אם מישהו אוהב אותך רק כשיש לך כסף, האם הוא באמת אוהב א-ו-ת-ך?
כמה פעמים שמעתם את המשפט המסוכן הזה?
מסוכן, כי הוא מניח משהו מסוכן: יש לכם רק גרסה אחת טובה.
זאת אומרת, שיש רק יעד אחד שהוא באמת נכון לכם, וזה משתק.
אתם רק הורים או רק יזמים? אתם נועדתם להיות מורים או שנועדתם להיות טייקונים? אתם אנשים שיודעים ליהנות מהחיים או שאתם מקדישים את חייכם לנתינה?
לא צריך להיות מדען טילים כדי להבין שיש בנו גם וגם.
וזה אומר, שאנחנו יכולים לאהוב להיות הורים, לאהוב תרבות, ליהנות מארוחה טובה, לבלות עם חברים, לטייל בעולם, להקים עסקים, לסייע וללמד אנשים אחרים.
לפעמים, אנחנו נהיה יותר ממשהו אחר ופחות ממשהו אחר – כמובן.
אבל אין "ייעוד אחד". יש מנעד של אפשרויות, שתלוי ביכולות שלנו, בתשוקות שלנו, בעולם סביבנו ובקונטקסט.
אין משהו אחד שהוא "הנכון". ואין משהו אחד שאנחנו חייבים להיות ולעשות כל החיים – אנחנו יכולים לשנות ולהשתנות.
בדיוק בגלל זה, יש לנו את הזכות והאפשרות לבחור.
לפעמים דברים קורים בחיים שלנו.
לפעמים דברים טובים, שאח"כ מובילים למשהו רע, ולפעמים דברים רעים, שמובילים למשהו טוב.
ככלל, אם אתה משיג משהו ללא מאמץ (נניח, כי יש לך מזל או כי את יפה או כי הגעת מהמשפחה הנכונה), אתה מתחיל לחשוב ש"יש לך את זה" – וזה מסוכן. כמו מישהו שמגיע לקזינו וזוכה בסיבוב הראשון של הרולטה.
שימו לב להשלכות של מזל ומקריות בחיים שלכם.
---
לסיכום: היום דיברנו בעיקר על מה לא.
יעד זה חשוב, כי זה ממקד אותנו, אבל, וזה א-ב-ל גדול, אנחנו צריכים לדעת איך לבחור את היעד, איך להתחיל לפעול להשגתו ואיך להתמודד עם הדבר הזה באמצע שנקרא החיים, ומפריע לנו להשיג את המטרה.
איך כן? מדברים על זה, כאן.
מה מקלקל לכם את הסיכוי להצלחה?
