הסרט מלתעות נחשב לאחד מסרטי האימה המצליחים בכל הזמנים, ולאחת מאבני הדרך החשובות בפרסומו ובהצלחתו של סטיבן שפילברג. הסרט זכה בשלושה פרסי אוסקר: עבור העריכה, הפסקול המקורי והקול, וכן בפרס גלובוס הזהב עבור הפסקול המקורי. אפקט האימה בסרט הועצם, בין השאר, בשל הצגת הכריש האימתני לעיני הצופה רק בחלקו האחרון של הסרט. אחד הדברים החשובים בהצלחה של מסר - לא משנה אם בשיווק, בפוליטיקה או בסרט, היא האמון שמקבל המסר רוחש לו. עד מלתעות, למרבית הקהל, סרטי אימה היו נראים מגוכחים. פשוט, רוב הקהל לא האמין למפלצת. במקרה של שפילברג, מה שסייע להפוך את הסרט להצלחה ענקית, היו תקלות מכאניות ב-3 הכרישים (הכריש העיקרי ועוד 2 מכונות של כרישים לגיבוי). ה"כריש" הראשון צלל למצולות מיד כשהכניסו אותו למים. מסתבר שאיש לא בדק את יכולת הציפה שלו. שני הכרישים האחרים, פשוט לא תפקדו כמו שצריך. זה אילץ את הצוות של שפילברג לשכתב את התסריט בצורה כזאת, שיתן זמן לאנשים הטכניים לתקן את הכרישים. בין היתר, נעשה שימוש במסילות מתחת למים, שהסיעו את הכריש כמו "רכבת על פסים". ובינתיים, מה עושים כדי לשכנע אותנו שיש כריש? אגב, המשפט שהכי זכור מהסרט, "אתה תצטרך סירה גדולה יותר", הומצא על ידי השחקן רוי שיידר, ולא הופיע בתסריט המקורי.
----
וזה, מסתבר, קרה די בטעות.
רומזים: מציגים צלליות, סנפיר, חלקי גופות, דם במים, אנשים צורחים, וכמובן, פס קול פשוט ונפלא שהפך לאייקוני. כך בונים את האמון, ואז, בחלק האחרון של הסרט, כשאנחנו פוגשים את הכריש, הוא לא נראה כמו בובה מכאנית, אלא מרגיש לנו לחלוטין כמו כריש לבן, עמלץ רצחני שנהנה להרוג אנשים.
שלל התקלות והבעיות שהיו בסרט, עבדו משום מה לטובה, והפכו אותו להצלחה מסחררת, אפילו יותר מזו של "הסנדק" עם מרלון ברנדו ואל פצ'ינו.
ועוד דוגמה, קצת יותר מזעזעת.
ומה אפשר לעשות עם הידע הזה, ת'כלס? אתם מוזמנים לקרוא את המאמר שמסביר איך סטוריטלינג יכול לעזור לנו בניהול משברים.
מה סטיבן שפילברג למד ממלתעות?
