מה ההבדל בין עבודה למשחק? למה כיף לנו לשחק, אבל לרוב לא כיף לנו לעבוד? המממ... אז מה ההבדל, בעצם? ---
זהו אחד הדברים שאני נוהג לשאול מנהלים ויזמים.
"המקרה שלי שונה" הם אומרים.
"כמובן, אתה מיוחד, אתה לא כמו האחרים," אני משיב בהבנה. (אתם הקוראים, כמובן ב-א-מ-ת מיוחדים).
"אבל מה לגבי האנשים האחרים, מה איתם? למה הם נהנים לשחק ולא לעבוד?".
וזה מבלבל אותם.
הרי גם בעבודה וגם במשחק, יש יעדים, יש כלים למימוש היעדים, אין ודאות שתשיג את היעדים ואתה מאוד שמח להצליח.
ואז הם אומרים משהו כמו "ההבדל הוא, שאף אחד לא משלם לנו כדי לשחק!"
ואני מחייך ושואל בחזרה "אז אם משלמים לנו כדי לעבוד ולא משלמים לנו כדי לשחק, אנחנו אמורים ליהנות לעבוד יותר מאשר לשחק, לא?
אם הייתם מקבלים 1,500 שקלים ליום כדי לשחק FIFA2000 או TEKEN, הייתם מתלוננים? אם הילד שלכם היה מקבל 100 שקל ליום כדי לשחק פורטנייט, האם זה היה פוגע לו בחדוות המשחק?"
תחשבו שאתם משחקים במשחק מחשב, והכל כולל הכל, מצליח לכם. אתם הורגים את הרעים, כובשים גולים, מנצחים את האויב ומוצאים את המטמון. מה הסיכוי שתרצו להמשיך לשחק במשחק הזה גם מחר?
כנראה שלא ממש.
למה? כי אין אתגר.
במשחק מחשב, בערך 80% מהזמן אנחנו נכשלים. וזה חלק מהכיף - אנחנו מנסים, זה לא מצליח, אבל אז אנחנו מנסים שוב, בדרך אחרת. אנחנו לומדים ומשתפרים. עושים LEAN STARTUP על המשחק. אנחנו צומחים ונהנים.
ככה זה כשאנחנו משחקים וכך זה כשאנחנו ילדים.
אבל למבוגרים אסור לטעות, בטח לא בעבודה.
למה?
כי אם אנחנו טועים, אנחנו טיפשים, לוזרים ואי אפשר לסמוך עלינו.
טעויות עולות כסף, מייצרות מפח נפש, מביכות את הבוס ועלולות לגרום לתביעות משפטיות.
טעויות מסכנות את המוניטין שלנו כעובדים, את הקידום שלנו ולפעמים גורמות לפיטורינו.
ואנחנו לא מדברים פה על מקרים של מנתח באמצע ניתוח, טייס שמנחית מטוס או נהג משאית שחוצה צומת. יש מקרים שבהם אנחנו לא רוצים סיכונים וטעויות. (עוד על כך, קראו את מתי 99% זה לא טוב מספיק?). תחשבו, למשל, על עובד בבית מלון, שבכל בקשה שנייה שלכם הוא עונה "אני צריך לשאול את המנהל". למה? כי אין לו שיקול דעת, אין לו אחריות, לא סומכים עליו.
ומה קורה לחוויית הלקוח?
בפייסבוק פעם התגאו בכיתוב על הקיר MOVE FAST AND BREAK THINGS, זוכרים? עכשיו צוקרברג מגיע לכל מקום עם עורך דין צמוד.
ולכן, מה רוב העובדים, ברוב המקומות, עושים בתגובה?
הם לא לוקחים סיכונים. הם עובדים באסטרטגיה כסת"חית, מכינים את הקרקע ליום שבו משהו ישתבש – ואז אי אפשר יהיה להאשים אותם. למה שתמליצו על מועמד טוב לתפקיד, אם במידה והוא יפשל, יכעסו עליכם? למה שתיזמו פרויקט עתיר סיכוי וסיכון, אם תחטפו על הראש במקרה של כשלון? למה אנשי מערכות מידע תמיד קונים אורקל וIBM, ולמה הבוסים שלהם ממשיכים לתת להם אורקל וIBM? מה, המנכ"לים לא מכירים את הפתגם?
עכשיו תשאלו את עצמכם: למה מנהל, שכנראה פעם היה עובד בעצמו, מודד אנשים בצורה כזו, שמבטיחה שהם יתנהגו בצורה הגנתית? הרי הוא יודע שאם האקלים הוא חורפי וקריר, אנשים יסתגרו ויתעטפו. אז למה לא להיות חם, מאפשר, ולהעניק הזדמנויות לעובדים לטעות וללמוד?
יש גם סיבות אישיותיות, כמו למשל, מנהלים שמאמינים שאנשים מבינים רק כוח ואיומים, ואם לא תראה להם מי הבוס, הם יתחילו לזייף.
אבל יש סיבה נפוצה הרבה יותר, כנראה. רוב הסיכויים שלאותו מנהל יש גם כן בוסים: חבר מנהלים, דירקטוריון, משקיעים, בעלי החברה.
והם מודדים כמעט רק דבר אחד: תוצאות פיננסיות.
הם קנו את הרעיון הלא נכון, ואין להם זמן לדברים כמו "תרבות ארגונית" או מדידת דברים כמו מוטיבציה ורגש (פחחחח): הם ממוקדים ברעיון "השורה התחתונה".
אתם לא תמרחו אותם עם סיפורים ותירוצים: הם רוצים תוצאות. כשיהיו תוצאות, אז הם יתחשבו ברגשות של העובדים. (למה בעצם? אם זה עובד להם כך?). וממילא, מנכ"ל מקבל תפקיד ל-3-4 שנים, והוא רוצה לעשות סיבוב, להרוויח מספיק כסף, ולקבל ג'וב אחר, אולי במקום טוב יותר. מה אכפת לו איך העובדים מרגישים, במיוחד שזה אותו הדבר כנראה, גם ברוב מקומות העבודה האחרים?
איך כלכלת יפן נהרסה בגלל שהיפנים קנו את הרעיון הלא נכון? קראו כאן.
---
אם היה לכם פנאי לקרוא רק ספר אחד בזמן הקרוב, איזה ספר מומלץ לקרוא? הקליקו כאן.
למה כיף לנו לשחק, אבל לרוב לא כיף לנו לעבוד?
