1. בואו נבדוק כמה חכמים אתם... חידה: המרחק בין תל אביב לחיפה הוא 100 קילומטרים. **** ד"ר ויקטור פראנקל, פסיכיאטר וניצול אושוויץ, הסביר בספרו "האדם מחפש משמעות", שבין ההתרחשות לתגובה, יש חלל שבו אנחנו יכולים לבחור את הפרשנות שלנו לאירוע, ושם נמצא המפתח לצמיחה ולחופש שלנו. התובנה הזאת, סייעה לו, בין היתר, לשרוד את אחד המקומות הנוראיים בהיסטוריה. פרנקל לא העמיד פנים שהוא לא במחנה ריכוז – אלא מצא דרך לראות את הנסיבות הנוראיות, בצורה שתאפשר לו לשרוד את אושוויץ. (כאן תוכלו למצוא הרצאה שלו בוידאו נדיר). בספרה "why people don't heal and how they can" מסבירה ד"ר קרולין מיס (MYSS) שלא מעט אנשים, מפרשים את החיים שלהם דרך טראומות, ומגדירים את חייהם דרך חולשות וכאבים, ולא דרך חוזקות. הכאב מעניק להם הסבר משכנע מדוע המקרה שלהם שונה מאחרים, ומדוע פשוט בלתי נמנע, שהחיים שלהם יהיו חיים קשים, מתסכלים ומלאי בעיות. הם בדרך כלל בוחרים לא לעשות כל שינוי, כי אז אי אפשר להיכשל, אי אפשר לחוות טראומה נוספת, אי אפשר לסבול מעוד כאב. מיס מעדיפה לראות בכאב שלנו משהו אחר "יש מתנה שנמצאת בכאב שלנו – הכוח שלנו להתגבר וללמוד את השיעורים שאנחנו מקבלים באמצעותם. כאב הוא אמצעי לחדור ללבם של אנשים אחרים. הוא נועד ללמד אותנו להיות מלאי חמלה ותבונה". 3. למה קואוצ'רים (לפעמים) לא מצליחים לעזור לכם? לפני כמה שבועות, הייתי בפגישה עסקית בתל אביב. בזמן ה"סמול טוק" שעסק בחופשות של "כולם" בתאילנד וביוון, העיר אחד המשתתפים, איש עסקים מצליח, "איזה אפס אני, שאני לא יכול להרשות לעצמי להיות עכשיו חודש במיקונוס". 4. *בונוס* מאיפה ההלקאה העצמית הזאת מגיעה? בהרצאת "מוח קונה, מוח מוכר" שלי, אני מדבר על עקרון המשתמע: הנטייה האוטומטית שלנו לפרש כל מה שנאמר לנו, ולתת לו משמעות אחרת ממה שלכאורה מתכוון הדובר. אני עושה סימולציות עם הקהל, ואנשים צוחקים בכל פעם שהם מגלים ש"זול זה בעצם לא אמין", "גבר עם קוביות בבטן זה אומר שהוא אגוצטרי", ו"גבר מצחיק הוא שמנמן, מכוער או ג'ינג'י". אנחנו מפרשים כל דבר וכל הזמן.
רכבת א', יוצאת מתל אביב לכיוון חיפה, במהירות של 60 קמ"ש.
20 דקות אחרי כן, רכבת ב', יוצאת מחיפה לכיוון תל אביב, במהירות של 80 קמ"ש.
איזה רכבת תגיע ראשונה לנקודת המפגש?
****
קחו לכם רגע למחשבה.
מה קורה כשמבקשים מאנשים לענות על החידה?
רוב האנשים, נרתעים, כי הרבה זמן הם לא תרגלו בעיות תנועה.
"תזכיר לי, מהירות כפול זמן = מרחק?" הם מהססים.
וכמובן, יש חלק מהאנשים שאפילו לא מנסים.
מיעוט מהאנשים, מנסה להבין מה בכלל שואלים פה.
והשאלה מתייחסת לרכבת הראשונה שתגיע לנקודת המפגש.
רגע, נקודת מפגש?
רכבות זה לא שתי חברות שקובעות להיפגש בחצות בכניסה למועדון לילה.
אי אפשר לאחר, אי אפשר להקדים.
איך יכולה להיות נקודת מפגש, אם שתי הרכבות לא נמצאות שם בעת ובעונה אחת?
חידה פשוטה, אבל היא מסבכת לא מעט אנשים.
מדוע?
כי הם מאמינים שהם "לא טובים במתמטיקה".
וההקשר למתמטיקה כל כך מרתיע, שהם אפילו "לא רואים" שזו חידת הגיון, ולא בעיית תנועה.
האמונה שלהם "אני לא טוב במתמטיקה" גורמת להם להרגיש חרדה, החרדה גורמת להם לראות מציאות אחרת "זו חידת מתמטיקה", וההתנהגות שלהם - להירתע, להיאטם, היא בהתאם.
2. מה ההבדל בין אמונה, רגש, סיפור והתנהגות?
המנטור הארב טי. אקר, בספרו "לחשוב כמו מיליונר", מספר שהוא היה קונה לבת שלו גלידה בכל פעם שהיא היתה חווה מפח נפש, כדי שלא תבכה. כשהיא גדלה והתבגרה, בכל פעם שהיא חוותה מפלה או כישלון, תנחשו מה קרה? היא כמובן רצה למקפיא, ו"ירדה" על חבילת בן אנד ג'ריס או האגן דאז.
הגלידה, הפכה להיות פיצוי אוטומטי במקרה של אכזבה.
זה יכול להסביר התנהגות "לא רציונלית" למקרה שבו מעליבים אדם על כך שהוא סובל מעודף משקל, והתגובה שלו היא אכילת יתר של פיצות, שוקולד וגלידה.
המונח המקובל כדי להסביר את שורש ההתנהגות הלא רציונלית, הוא אמונה. זה מבלבל, כי לא מדובר כאן באקט רצוני או מודע (אמונה בדרך כלל מדברת על בחירה מתוך רצון חופשי), אלא במשהו ש"מגיע אלינו מבפנים", משהו לא מודע.
מה בעצם הוא ההבדל בין כל מיני מונחים שזורקים לנו מאמנים ומנטורים כמו אמונה, רגש, סיפור והתנהגות? מהי ההיררכיה ביניהם?
לקיפ מסטין, בספרו CLAIM YOUR POWER, יש הסבר תמציתי:
א. כשיש לך טראומה או משבר, זה מייצר פרשנות לגבי מה אירועים כאלה אומרים – וזה נקרא אמונה. זה בדרך כלל משהו שאתה לא זוכר או משהו שמבחינתך יש לו רק משמעות אחת.
ב. אמונה, מייצרת תחושה ספציפית בגוף, שנקראת רגש. זה יכול להיות חרדה, דאגה, שנאה, כעס, שמחה, התלהבות וכו', תלוי באמונה האוטומטית.
ג. רגש אוטומטי מצייר סיפור או מחשבה: סיפור, זו הדרך שבה אנחנו רואים את הסיטואציה, את "העובדות", ושוב, יש רק דרך אחת, שתואמת את האמונה האוטומטית שלנו ואת הרגשות שלנו.
ד. סיפור מייצר התנהגות: דרך אוטומטית שבה אנחנו מתנהגים, במסגרת הנסיבות. הדרך הזאת תהיה עקבית עם הסיפור, הרגש והאמונה.
והוא לא לבד.
הראש שלנו רוחש וגועש ללא הרף במשפטים כמו:
"הם לא יאהבו את זה"
"עדיף שאהיה בשקט"
"למה שהוא ירצה אותי?"
"הם סתם מחמיאים, אני לא באמת כזה טוב"
הפתרון לזה, אומרים לנו (לפעמים) מנטורים וקואוצ'רים, הוא למלמל לעצמנו איזה מנטרה חיובית: "אני אדם נפלא", "אני מצליח", "בכל יום ובכל דרך אני משתפר יותר ויותר", "כסף מגיע אלי בקלות" וכיוב'. (הערה: שלא יווצר רושם חס וחלילה שאני "נגד" פיתוח עצמי או קואוצ'ינג. כמובן שיש לא מעט מנטורים וקואוצ'רים נפלאים, שמתמחים באתגרים ספציפיים ועושים עבודה יסודית ואחראית. אם תזדקקו להמלצה, לא להסס לפנות ולשאול אותי).
אבל האם זה עובד?
מחקר שהובילה פרופ' ג'ואן ווד, שזכה לכותרת Positive self-statements: power for some, peril for others מצא שהמנטרות האלה, עוזרות ... רק למי שלא צריך אותן. במקרה של אנשים בעלי הערכה עצמית נמוכה – בדיוק אלו שיש להם את השיח הפנימי ההרסני, ואלו שזקוקים לעזרת המנטרות, דווקא היו אלו שזה לא עזר להם. במקום לחשוב על המשפט החיובי, הם נזכרו פעם אחר בפעם במקרים שבהם המשפט אינו נכון, ואיך הם "עובדים על עצמם".
בקיצור, אם אתם לא מאמינים במשהו, מנטרה חיובית לא תשנה את המצב.
וזה לא עקרון בשיווק, אלא פשוט דפוס של התנהגות אנושית.
ב-1991, פרופ' פרופסור נורבט שוורץ חילק קבוצה לשתיים, וביקש מקבוצה א' לתת 12 דוגמאות שבהם הם היו אסרטיביים, ואילו חברי קבוצה ב', נתבקשו לציין רק 6 מצבים שבהם הם היו אסרטיביים.
לאחר מכן, הוא ביקש מחברי הקבוצות לדרג את רמת האסרטיביות שלהם, ומה לדעתכם קרה?
מי חש אסרטיבי יותר, חברי קבוצה א' או חברי קבוצה ב'?
חברי קבוצה ב', כמובן. הרבה יותר קל לשלוף 6 דוגמאות לעמידה על העקרונות שלך, ואז אם יש לך 6 מ-6, ובקלות יחסית, כנראה שאתה ממש אסרטיבי. אלו עם ה-12, שכנראה התקשו למצוא דוגמאות, הרגישו פחות טוב עם עצמם.
פרופ' דן אריאלי ערך ניסוי דומה על זוגות נשואים, שבהם התבקשו בני הזוג לכתוב 10 דברים שהם אוהבים בשותפם לחיים במקרה אחד, ו-3 דברים במקרה שני. גם פה, בני הזוג שנדרשו לכתוב רק 3 דברים, הרגישו שהם אוהבים יותר.אלו שהתקשו לתת 10 דברים שהם אוהבים (בממוצע הגיעו לפחות מ-7), חשבו שכנראה הם לא כל כך אוהבים.
בשני המקרים, אף אחד מהנחקרים לא תהה מאיפה הגיעה הדרישה ל-12 מקרי אסרטיביות או 10 דברים שאוהבים בבן או בת הזוג. במילים אחרות, אנחנו יכולים, בגלל נסיבות, להשוות את עצמנו לאיזה מדד שרירותי, מקרי או דמיוני, ולהחליט שאנחנו טובים או לא טובים במשהו.
יכול להיות שהפתרון הוא לשנות את המדד שלנו: תשאלו את עצמכם "ביחס למי בדיוק אני כל כך גרוע?".
מדוע (לפעמים) קואוצ'רים לא עוזרים לכם?
