אחד ניגש אל הבוס שלו, ואומר לו "תראה, לא נעים לי, אבל 4 חברות שונות רודפות אחרי כבר כמה חודשים".
הבוס מרים את העניינים מהמסך, מודאג. "הבנתי. אז אתה בטח רוצה העלאה".
העובד מהנהן.
הבוס מגרד בפדחת, מביט החוצה מהחלון, ואז מסתובב בחזרה אל העובד.
"העלאה של 10% במשכורת זה בסדר?"
העובד מחייך. "כן, זה יהיה מצוין", הוא אומר ופונה ללכת.
"אגב," הבוס תוהה בקול, "מעניין לדעת: מי אלו 4 החברות שרודפות אחריך?"
"אה", מחייך העובד, "חברת חשמל, חברת הגז, העירייה והבנק" וחוזר לעמדה שלו.
לא מעט פעמים, מה שאנשים עושים, קשור לאיך שהם רוצים שאנשים יראו אותם.
עבור אנשים רבים, למשל, האינסטגרם הוא מקום שמשקף את הדמות שהם רוצים לשקף – לעצמם ולאחרים: בילויים, מסעדות, חיוכים, צ'ק אין במקומות כיפיים, תמונות מחו"ל.
זה נקרא ASPIRATIONAL SELF- האדם שאתה שואף להיות.
במילים אחרות, הפנטזיה שאותו אדם הצליח לייצר לגבי עצמו, באמצעות בחירה סלקטיבית של חלק מהאבנים, בפסיפס שמהווה החיים שלו. (כמובן שאתם לא כאלה, אני מדבר על האנשים האחרים).
זו הסיבה שאנשים מטיילים בארה"ב אחרי שקנו בגדים באאוטלט בניו ג'רזי, וקונים בחנות יוקרה במנהטן כדי לקבל שקית עם שם מותג מפורסם – מעבירים את התכולה לשקית היוקרתית, ומצטלמים בכניסה לחנות.
או שהם מזמינים אונליין בגדים, מצטלמים איתם לאינסטגרם, ואז מחזירים אותם לחנות.
למה לשלם את מלוא המחיר אם אפשר לעשות כאילו, ולקבל את אותן המחמאות?
זה גם בא לידי ביטוי בכך שאנחנו לרוב לא יודעים למה אנחנו (באמת) עושים את מה שאנחנו עושים.
אם אתם מוכרים צעצועים לילדים, ושואלים את הלקוחות שלכם "למה אתה קונה דווקא אצלי, דווקא את המוצרים האלה?"
כמה מהם יגידו: "בגלל שיש לי רגשי אשם שאני עובד כל כך קשה, ובקושי רואה את הילדים, והדרך הכי טובה שאני רואה ליישב את הדיסוננס שיש לי בין ההורה שאני רוצה להיות, לבין ההורה שאני באמת, זה לקנות בחנות יוקרתית את הצעצועים הכי גדולים ויקרים"?
כמעט אף אחד, למרות שזו כנראה סיבה מובילה.
כנראה שהם יגידו משהו כמו "לילד שלי מגיע את הטוב ביותר, את מה שלי לא היה". כי זה מה שההורה שהם רוצים להיות, היה אומר.
אם אתם מוכרים פרחים, כמה מהלקוחות שלכם יודו שהסיבה שהם קונים פרחים היא כי הם רוצים להגיד משהו – אני אוהב אותך / אני מצטער / אני בוגד בך ויש לי רגשי אשם / אכפת לי ממך - מבלי להגיד אותו?
הם יגידו "אני קונה פרחים כי הם יפים!".
כמה אנשים יודו שהסיבה שהם רוכשים את המוצר או השירות שלכם, היא כי הם בודדים או לא מאושרים, ומקווים שדרך המוצר שלכם הם ימצאו את מה שחסר להם בחיים? שהמוצר שלכם יעשה אותם "טובים" יותר?
הסיבה הפונקציונלית לקנות את המוצר (צעצוע, פרחים, פריט אופנתי וכו') היא בדרך כלל לא הסיבה האמיתית. הסיבה האמיתית קשורה לאיך שהלקוח רוצה להרגיש, לאיך המוצר מקרב אותו לדמות שהוא רוצה לשדר לאחרים.
עכשיו, יש שתי תגובות עיקריות שאתם יכולים לבחור בהן:
א. לחנך: להגיד שאתם לא כאלה - וזה ממש עצוב שהעולם הפך להיות כזה. הרי אם מישהו אוהב את הדמות הפיקטיבית שאדם מייצר לעצמו, את מי בעצם הוא אוהב?
ב. לשווק: איזה מוצרים ושירותים אתם יכולים לייצר, כדי לספק את הצורך הזה של אנשים למלא את החלל הרגשי שלהם, מבלי לחשוף שאתם מבינים את המניע האמיתי שלהם?
נניח שממשלת ישראל, מחליטה לחלק 100 מיליארד דולר בקרב אזרחיה.
אבל, וזה אבל גדול, לא כולם יקבלו את הכסף.
רק מי שבאמת תורם, מי שבאמת מועיל, רק האנשים הטובים יקבלו.
ונניח, שמדובר רק ב-25% מהאוכלוסיה של מדינת ישראל, האנשים שאתם חושבים שהם בסדר.
100 מיליארד חלקי 2 מיליון איש, זה אומר 50,000 דולר לאדם.
עכשיו, אם אתם משפחה של 4 נפשות, קיבלתם 200,000 דולר במתנה מהמדינה. ואם אתם חיים לבדכם, קיבלתם 50,000 דולר.
שזה נחמד, מצד אחד, ומצד שני – זה לא המון כסף (אתם עדיין צריכים להמשיך לעבוד למחייתכם) וכמובן, אל תשכחו: עכשיו, כשהמדינה חילקה במתנה 100 מיליארד דולר, אתם גרים במדינה פושטת רגל.
החלום הורוד של רוב תושבי ישראל, הוא שהם יקבלו יותר: יותר מענקים, יותר פטור ממס, יותר הטבות מהממשלה.
אבל הם יודעים שאי אפשר לתת להם מבלי לקחת ממישהו אחר, אז הם דואגים להטיח רפש באחר: ימנים, שמאלנים, ערבים, חרדים, זקנים, עצלנים, חברי כנסת, בטלנים שלא צריכים לקבל – ואז "הם", הטובים, כן יקבלו.
ומה יקרה כש"הם" כן יקבלו?
במקרה הטוב, 50,000 דולר לאדם.
והמחיר? מדינה פושטת רגל.
עכשיו באמת, זה החלום שלכם? על זה אתם נלחמים?
שני טיפים, לסייע לכם בזיהוי הסטטוס של ארגונים:
א. וורן באפט אמר פעם שזמן הוא החבר הטוב של ארגון נפלא, והאויב של הארגון הבינוני. תשאלו את עצמכם: האם הזמן עובד לטובת הארגון הזה, או לרעתו?
ב. הסופר רוברט גרין ("48 חוקי הכוח"), אמר בראיון שמה שמאפיין אנשים בינוניים, הוא שהם מחפשים קיצורי דרך ללא הרף. הם לא מוכנים לשלם את המחיר, להשקיע, להטמיע, ללמוד לעומק. "עצם הצורך בקיצור דרך," מסביר גרין, "הוא בעצמו סימן של צרות. אם אתה רוצה להצטיין בעשיית משהו, אתה חייב להשקיע בו הרבה זמן".
תשאלו את עצמכם: האם המנהל או היזם שמולי מחפש קומבינה, טריק או קיצור דרך – או שהוא עושה את מה שצריך?
מה קורה כשחלומות מתגשמים? / שלושה דברים שלמדתי השבוע
