לפני הרבה שנים, בממלכה רחוקה מאוד, היה פעם משרת, שעבד בנאמנות אין קץ ושירת את המלך. לאחר 10 שנות שירות מוקפד, ברגע אחד של חוסר תשומת לב, מעד המשרת כשקנקן היין בידו, והיין נשפך על החולצה האהובה על המלך – והרס אותה.
המלך, בזעמו, ציווה על ראש המשמר לזרוק את המשרת לכלבים.
המשרת, קיבל את רוע הגזירה, אבל ביקש דחיה של 10 ימים בביצוע גזר הדין, בתור תודה על 10 שנות שירות.
המלך הסכים.
ומה יעשה המשרת במשך 10 ימים במעצר, בזמן שהוא ממתין למוות בייסורים?
מה שהוא עושה הכי טוב, לשרת אחרים.
וכך, הוא ניקה וסידר את המקום, דאג להאכיל ולהשקות את כולם – אפילו את הכלבים שאמורים בבוא היום לטרוף אותו, והקפיד להעסיק את עצמו בנתינה לאחרים.
הגיע יום הדין, והמשרת מובא שוב בפני המלך.
המלך – שעדיין לא סלח למשרת שהרס את חולצתו האהובה, חזר על הפקודה "השליכו אותו לכלבים".
השומרים עשו כדבר המלך, וזרקו את המשרת לבור, בו המתינו הכלבים המפחידים.
לתדהמת כולם, במקום לקפוץ עליו ולתקוף אותו, הכלבים החלו ללקק אותו בחיבה, מכשכשים בזנבם.
"איך זה יתכן?" זעק המלך ההמום, "מדוע הכלבים לא טורפים אותו?!"
והמשרת ענה לו, מהבור: "אני שירתתי אותך נאמנה במשך 10 שנים, ואתה לא הערכת את עמלי. וראה זה פלא: את הכלבים הללו, שירתתי בסך הכל 10 ימים, והם מחזירים לי טובה תחת טובה".
לפעמים, יהיו אנשים בחיים שלכם, שלא משנה כמה תתנו להם, הם לא יעריכו. הם הרי חשובים, עשירים, מפורסמים, והם בכלל עושים טובה שהם בקשר אתכם.
ולעומת זאת, יהיו גם כאלו – אנשים פשוטים - שגם המעט שהענקתם להם, הספיק כדי להכניס אתכם לליבם.
אז אם אתם מעדיפים דווקא להסתובב עם הסוג הראשון, אל תתפלאו אם אחרי שנים של נתינה, אתם מגלים שבגלל רגע אחד של אי נוחות, הם השליכו אתכם לכלבים.
באמת, אתם מוקפים.
במי? במה?
באנשים שיודעים בדיוק מה אתם צריכים לעשות, מי אתם צריכים להיות. יש להם משנה סדורה לגבי איך אתם צריכים להתנהג, להתנהל, לנהל, לעשות, להתאמן, לאכול. הם יודעים את כל מה שנכון לכם – ואוי ואבוי אם לא תעשו מה שהם מצפים מכם. הם יודעים איך אתם צריכים להצביע, מה אתם צריכים לחשוב ולעשות, ואיך. רק תשאלו אותם, והם ישמחו להסביר לכם. החיים שלהם מושלמים, תודה לאל, אז יש להם זמן לתקן את שלכם.
וזה נחמד מצידם, כי אתם הרי ת-מ-י-ד לא בסדר, תמיד טעוני שיפור, תמיד לא מספיק טובים.
אז איך זה שאתם לא אומרים תודה על זה שהם מוכנים להקדיש את הזמן, וללמד אתכם איך להיות טובים יותר? תתביישו לכם.
אתם עוד תראו.
יום אחד, אתם – ושאר העולם – תתנהגו ב-ד-י-ו-ק איך שהם רוצים, והכל יהיה נפלא.
זו תקופה לא פשוטה.
הרבה אנשים מפוטרים. אנשים טובים. לפעמים אנשים מ-מ-ש טובים. חלקם חברים.
הרבה פנים נפולות. הרבה אכזבה. אנשים שלא מבינים איך באמצע החיים דבר כזה קורה להם.
והם גם לא מבינים איך הם לא מוצאים עבודה אחרת.
ואז הם מתחילים לחשוב שמשהו לא בסדר איתם.
אני יודע איך זה מרגיש לשבת בבית, לא לקבל תגובות לקורות חיים ששולחים, להרגיש לא מועיל.
הייתי שם. בסך הכל לפני 12 שנים. וזה כואב. כואב מאוד.
אז רציתי להזכיר לכם משהו שאתם כנראה יודעים: אחרי האודישן הראשון שלו, הסביר ה"מומחה" לברוס ספרינגסטין שעדיף לו לא להיות זמר. "תדבוק בגיטרה, בזה אתה טוב".
מייקל ג'ורדן נזרק מקבוצת הכדורסל בתיכון כי הוא "לא טוב מספיק."
הביטלס נדחו על ידי חברת התקליטים כי "אין להם עתיד בתעשיית המוזיקה".
אמינם ניסה להתאבד לאחר הכשלונות הראשונים בחייו המוזיקליים.
וולט דיסני פוטר מהעיתון בו עבד בגלל "היעדר דמיון וחוסר ברעיונות מקוריים".
סטיב ג'ובס פוטר בגיל 30 מהחברה אותה הקים ושקע בדיכאון עמוק.
אופרה ווינפרי פוטרה מתפקידה כמגישת חדשות כי "היא לא מתאימה לטלוויזיה."
אלברט איינשטיין לא יכל לדבר עד גיל 4, ובבית הספר המורה שלו אמר שהוא עוד טיפש שלא יצא ממנו כלום. גם פברוטי, איש האופרה, ולי אייקוקה – מי שבין היתר, המציא את המיניואן הראשון ואת הפורד מוסטנג, שני גאונים בתחומם, פוטרו מעבודתם.
אף אחד לא חסין.
אם לאנשים המדהימים האלה אמרו כאלו דברים נוראיים, גם לכם יכולות מדי פעם להיות נפילות.
אז אל תשכחו מה אתם שווים ומה אתם יכולים לעשות.
התקופה היא קשה – אבל אתם עדיין אותם אנשים, עם אותם היכולות, התבונה, התעוזה, היצירתיות והאנרגיות שהצליחו בעבר. אל תאבדו תקווה, אתם אולי שכחתם, אבל העולם הוא זקוק לכם.
איך מתמודדים עם אבדן מקום עבודה? / שלושה דברים שלמדתי השבוע
